הבלחה של אופטימיות מזוקקת

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי (יש כאלה?... מזכיר את הבדיחה הישנה על אותו זמר לא ממש פופולארי שנשאל מתי ההופעה הבאה שלו, והוא ענה "מתי נוח לך?") יודע שאני "בעיקר אופטימי" אבל די קוּטֶר. אולי זה הגיל, אולי תמיד הייתי ככה. כשמשהו מרגיז אותי (ולא חסרים כאלה) אני שופך הכל על המסך. סוג של תרפיה.

השבוע היה לי את הזכות לקחת חלק במשהו שהוא כל כולו אופטימיות טהורה ואמיתית. משהו שמסוגל לרכך אפילו את הציניקנים המרירים ביותר, כאלה שאיבדו כל אמון בבני אדם. אפילו דר' האוס בכבודו ובעצמו היה נשאר בלי מילים (טוב, אולי האוס עוד היה מצליח לקלקל את מצב הרוח, אבל הבנתם את הרעיון).

ביום שישי שעבר ביטלו את מקצה המרתון של "מרתון תל אביב" בעקבות מזג אויר חם בצורה יוצאת דופן. המרתון היה אמור להתקיים ביום שישי הקרוב, אבל בגלל מותו של אחד הרצים בשבוע שעבר מישהו קיבל רגליים קרות והחליט לכסות על התחת שלו כשראה שמזג האויר שוב יתחמם בסוף השבוע. אז הם ביטלו אותו סופית. הרשת מיד געשה (טוב, אותם חלקים ברשת שמאוכלסים על ידי רצים) וקמו המון יוזמות למרתונים חלופיים. הבעיה הכי גדולה ביוזמות היפות האלה היא שאחרי שהשקעת כמה חודשים טובים של יזע, דמעות וכאבים בהכנות למרתון, לרוץ בפארק הירקון עם כמה מאות אנשים זה נחמד אבל ממש לא זה.

בקבוצת הריצה שלי יש 3 שהתאמנו לקראת המרתון – אחד מהם בפעם הראשונה בחייו. הוא עבר מאות קילומטרים כדי להגיע לרגע הזה, וברגע האחרון התבשר שהוא יוכל לקבל את הכסף שלו בחזרה. וואלה יופי.

אנחנו מדינה קטנה עם 3 מרתונים בשנה, אבל ממש ממול, בחו"ל, יש מירוצים לרוב. מישהו גילה שיש ביום ראשון הבא מרתון בלימסול, קפריסין. ואפילו ההרשמה עדיין פתוחה. מה שהתחיל כבדיחה הפך תוך כמה שעות לרעיון קונקרטי: לארגן מגבית חירום אצל חברי הקבוצה כדי לעזור לשלוח 2 מהמרתוניסטים המאוכזבים לקפריסין, לתחרות אמיתית.

הציניות והספקות פינו את עצמם מהר מאד לאותה אופטימיות זכה. סבב טלפונים מהיר הבהיר לנו שזה אפשרי. היו כמה מהמורות ואזעקות שווא (שני הרצים בכלל לא חשבו שזה ראוי להנות מהעזרה של הקבוצה, אין טיסות, אין מקומות לינה, אין מקום במירוץ – הישראלים לא פראיירים, מיד גילו את הסוד ועטו על האי השכן...) אבל בסופו של דבר נרכשו הכרטיסים ונרשמו למירוץ.

ואני מחייך לעצמי ונזכר באותו סיפור ישן, שהקסים אותי כשהייתי ילד, על אותו בחור צעיר שהתגאה והתרברב בפני אביו שיש לו מאות חברים ואילו לאבא יש רק חבר אחד (מעניין אם הסיפור הזה עדיין מסופר בעידן הפייסבוק; הוא בודאי רלוונטי מתמיד). האבא איתגר את הבן ואמר לו שיבדוק מי באמת חבר אמיתי. הוא נתן לו שק כבד ואמר לו לעבור אצל חבריו ולספר שבשק יש לו גופה והוא חייב להתחבא. הבן נענה לאתגר, סחב את השק הכבד בלילה בין כל החברים שלו, ולכל אחד היה תירוץ אחר למה הוא לא יכול לעזור לו. הבן חזר מאוכזב לאבא, ששלח אותו לחבר הטוב שלו. בלי שאלות האיש הכניס אותו הביתה, העלים את השק ודאג להרגיע את הבחור הצעיר.

כבר שנה שאני רץ עם האנשים האלה בקבוצה, ועם הזמן הפכנו לחבורה מלוכדת, תומכת ומפרגנת. אבל רק ברגעים כאלה אתה מגלה את הכוח של חברות אמיתית, את היכולת להעניק לאחר בלי שאלות רק בגלל שהוא חבר שלך. אז נכון, ביטול מרתון זה לא סוף העולם. לא הצלנו ילד שזקוק להשתלה דחופה. אבל רצינו לעזור לחברים. והצלחנו. וזו סיבה לאופטימיות מושלמת. לא "כמעט" ולא "בעיקר".

האמת, משקרים לנו

כשמישהו קרוב אליך - כזה שאתה מנהל איתו קשר יומיומי הדוק - משקר לך, אתה מתאכזב. כשמישהו כזה מתגלה כשקרן כרוני ונתפס פעם אחר פעם בשקרים גסים, בוטים וטיפשיים, אתה מרגיש מרומה ונבגד. אתה מתחיל לשאול את עצמך אם הוא אי פעם אמר לך אמת, או האם הוא בכלל מסוגל להבדיל בעצמו בין אמת לשקר. אתה מתחיל לפקפק בכל הפעמים שבכלל האמנת לו, ואתה גם אתה מסוגל להגיע למצב שבו כשהוא אומר לך "בוקר טוב" אתה שואל את עצמך מה המניע שלו לשקר לך, ואז רץ לחלון לראות האם השמש באמת זורחת.

כולנו מנהלים עם התקשורת קשר הדוק, ועם השנים והטכנולוגיה הקשר רק הלך והתחזק. אנחנו מסוגלים לקבל את החדשות כמעט מיד אחרי שהן מתרחשות, או לתעד אותן לדווח עליהן בזמן אמת. בזמנים של מתיחות האובססיה שלנו עם התקשורת עולה כמה מדרגות ואם אנחנו לא מקבלים את מנת החדשות שלנו כל כמה דקות אנחנו בלחץ.

עם השנים צצו מילים כמו "התשקורת", אבל רצינו להמשיך להאמין שכל מה שמוכרים לנו הוא אמת. כי אחרת, אנחנו בבעיה. אחרת נתחיל לפקפק בכל מה שמכרו לנו עד עכשיו. אז אנחנו מדחיקים, אומרים לעצמינו שהם באמת יודעים על מה הם מדברים ואנחנו לא שם כדי לאמת או לשלול, אז כנראה שרוב הכתבים עושים את רוב עבודתם נאמנה.

ומה קורה כשאתה באמת היית שם ואתה תופס אותם בשקר גס? וזו לא פעם ראשונה?...

ביום שישי רצתי חצי מרתון (פעם ראשונה, שעה ו-56 דקות, תודה) במסגרת "מרתון תל אביב". במשך כל השבוע שקדם לתחרות, הרשת געשה עם שמועות על ביטול המרתון או דחיה שלו בגלל חשש למזג אויר חם באופן קיצוני ביום המירוץ. ככל שהתקרב הזינוק התרבו החששות ולבסוף נפלה החלטה בעיריית ת"א לדחות את מקצה המרתון המלא בשבוע, ולקיים את שאר המקצים (חצי מרתון ו-10 ק"מ) בשעה מוקדמת יותר.

ככה מצאנו את עצמינו יוצאים מרעננה ביום המירוץ בשעה 4 בבוקר ומגיעים לתל אביב כחצי שעה מאוחר יותר. התקדמנו ברגל לכיוון נקודת הכינוס וכבר בשעה מוקדמת זו היה חמים. מצד שני, התכוננו לזה – מודעוּת לשתייה, כדורי מלח בכיסים, ג'לים נוספים. וזה מעבר לחודשים הארוכים של האימונים המדויקים כדי להגיע הכי מוכנים לתחרות.

מקצי חצי המרתון זינקו בסביבות 6 ומקצי ה-10 ק"מ בסביבות 7, והתכנית היתה שכל המקצים יסתיימו עד לסביבות 8 וחצי, לפני שעומס החום יגיע לדרגות בלתי נסבלות. אחרי המירוץ, כשעמדנו מיוזעים ומאושרים ומחובקים אחרי קו הסיום, שמענו אמבולנסים שועטים אבל לא ייחסנו לזה חשיבות. רק כשהגענו הביתה וראינו את כל ההודעות המודאגות שחיכו לנו ושמענו את החדשות הרעות שאחד הרצים נפטר ועוד כמה עשרות בבית חולים במצב קשה, הבנו שהיום המשמח הזה הפך עבור כמה אנשים ליום שחור.

אבל אז התחילה חגיגת ה"תשקורת". כותרות מתלהמות בסגנון "אסון במרתון", "רצים לא שתו, לא היתה מודעות", "איך החליטו לקיים מירוץ בעומס חום כבד ובטמפרטורות של 35 מעלות?!" ועוד ועוד... ואתה, כאחד שהיה שם, תופס את התקשורת בשקר. ועוד שקר. ועוד הגזמה פרועה. ועוד האשמה חסרת בסיס.

שלא לדבר על הבמה שנותנים לאידיוטים גמורים כמו זה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4356854,00.html שהחליט חודש לפני התחרות שהוא רוצה לרוץ חצי מרתון כי חבר שלו איתגר אותו ולא היה לו אומץ לסגת, התאמן 4 פעמים וסיים את המירוץ על הפנים ועוד בא בטענות. פשוט, בכל פעם שאתה חושב שנשבר שיא החוצפה והטימטום, בא מישהו כזה ומוכיח שיש עוד לאן לרדת.

זה עצוב לשמוע שבחור צעיר נפטר בגלל תחביב עממי. זה מעציב כשאנשים שוכבים עכשיו בבתי חולים במצב קשה בגלל התייבשות ומכת חום. אבל להאשים את מארגני המירוץ בהפקרות זה כמו לשתות בלי הכרה במסיבה ואז לצאת לכביש שיכור ולעשות תאונה ולבוא בטענות לעירייה ולמשטרה שלא עצרו אותך ולא מנעו ממך לנהוג.

רבותי אנשי החדשות – אנחנו הולכים איתכם יד ביד, צמודים אליכם יום יום, שעה שעה, מבזק אחרי מבזק. אנחנו סומכים עליכם בעיניים עצומות שתיתנו לנו את האמת, ולא תייצרו סתם פרובוקציות. אנחנו יודעים שיש דד-ליינים וצריך לייצר חדשות "סקסיות" כדי למכור, ולפעמים גם אין זמן להצליב מידע ולבדוק את כל הפרטים הקטנים אלא חייבים עכשיו עכשיו לעלות עם כותרת אחרת המתחרים יחטפו לכם. אבל רבעק, היו שם קרוב ל-30 אלף איש, ורובם יודעים עכשיו שאתם משקרים להם בפנים. איך אתם מצפים מאיתנו להאמין לכם להבא?

העיתון של השירותים

יש עיתון שמתהדר בכך שהוא "העיתון של המדינה".
אבל יש עיתון מקומי שיוצא ברעננה פעם בשבוע, אוסף של ידיעות מקומיות, פרסומות ורכילות שנוחת בתיבת הדואר שלנו בימי חמישי, שאותו הכתרתי בתואר "העיתון של השירותים". כשאנחנו מעלים אותו הביתה הוא מיד מועבר לשם כדי שיהיה מה לקרוא אחרי שנמאס מדברים רדודים יותר כמו נשיונל ג'יאוגרפיק...

ואני מבקש מראש סליחה מהשירותים....

המקומון "קול רענן" הוא בדיוק ההיפך מהשם שלו. 90% מהנפח שלו (אם לא יותר) מוקדש לפרסומות ובשטח שנותר מתפרסמות חצאי אמיתות, שקרים בוטים ולפעמים גם כמה ידיעות נכונות למרבה הפלא. מעבר לכתבות, משמש העיתון שופר לשנאת דתיים של תנועת "רעננה חופשית", והוא לא מחמיץ הזדמנות לנפנף בצמד המילים האופנתיות "הדרת נשים" בכל גליון.

והנה, הופתעתי היום לגלות שכתבת ה"עיתון" מסוגלת להתעלות על עצמה ולהמציא מושג חדש שבו אפשר לנגח את הדתיים בעיר: "הדרת גברים".

מסתבר שיש חיה כזאת ברעננה. ועל מה המהומה? השמיניסטיות של התיכון הדתי העירוני לבנות אמי"ת רננים החליטו להמשיך מסורת ארוכת שנים ולפתוח את מסיבת הפורים השנתית שלהן רק לאמהות וחברות. אבל השנה החליטו "מספר הורים" שהסידור הזה לא מתאים להם, ובמקום לפנות לבית הספר וללבן את הדברים כמו אנשים מתורבתים, הם פנו מיד ל"קול רענן". כי הרי למה לנסות לפתור דברים בצורה הגיונית ולקבל תשובות קונקרטיות, אם אפשר לחמם את תושבי העיר עם איזו "חומרה" דתית חדשה. מזל שהכותרת לא זעקה "איראן זה כאן!"...

גילוי נאות: יו"ר ועד ההורים של אמי"ת רננים היא במקרה אשתי. אבל גם אם יו"ר הועד היתה אשתו של מישהו אחר, הייתי מגיב בצורה דומה.

כיוון שזהו בית ספר של בנות שבאות מבתים דתיים ומסורתיים, מסיבת הפורים היא אחת הפעמים הבודדות שבה הן מרגישות שהן יכולות להשתחרר בצורה טוטאלית. וכמו שבני ישיבות מרשים לעצמם להשתכר (ולהתבזות, לצערי) במסיבות הפורים שלהם, השמיניסטיות של אמי"ת משחררות את החבל בערב זה, ותאמינו לי - זה הדבר האחרון שהאבות שלהן רוצים לראות. יש אמהות שמדווחות שגם הן זזו בחוסר נוחות בכסאות (בלשון המעטה) בכמה ממסיבות הפורים האלה.

אני לא יודע מה מרגיז יותר - היכולת הבלתי נלאית של הכתבת לייצר סנסציה אנטי דתית ממקום של "נוֹ ניוז", או התגובה המטופשת של אחד האבות שמתנגד למסיבה בטענה ש"כללים כאלה של צניעות לא נהוגים אצלנו במגזר".

התגובה של יו"ר ועד ההורים (אשתי) היתה בסדר, אבל בקונטקסט של הכתבה היא הצליחה להישמע מתנצלת. אם הכתבת היתה אמיצה כמו שהיא מחשיבה את עצמה (לוחמת ללא חת נגד כפייה דתית שהיא עצמה המציאה...) היא היתה צריכה לצטט בדיוק את מה שאשתי אמרה (טוב, היא אמרה לי את זה בארבע עיניים, ויכול להיות שיש פה ילדים בקהל ולא נעים לי לחזור על כמה מהמילים שהיא השתמשה בהן...). או אז הייתי מסיר בפני המקומון הזה את הכובע. במקום זה, אני מחזיר אותו אחר כבוד למקומו הראוי לו. בשירותים.

ארוחת בוקר במלון, כמשל

מומחי תזונה מתייחסים לארוחת בוקר כארוחה החשובה ביותר של היום. הם אפילו מצטטים מחקרים שמצאו כי אנשים שמדלגים על ארוחת בוקר עלולים לסבול באופן לא פרופורציונלי מבעיות ריכוז, חילוף חומרים, ומשקל.

אולי זאת הסיבה שמר ישראלי (או בשמו המלא "הישראלי הממוצע") שביום-יום הרגיל ישתה כוס קפה בעמידה או איזה נשנוש לא מחייב כתחליף לארוחת בוקר, אבל כשהוא מגיע לבית מלון בארץ הוא מנצל את מלוא זכותו הלגיטימית (המגובה במחקרים קליניים!) כדי לאכול ארוחת בוקר "אמיתית", או לפחות להעמיס אותה לצלחת. וכשאני אומר "ארוחה" אני מתכוון ל-5 סוגי לחמים, 10 סוגי מאפים, 20 סוגי גבינות, סלטים מפה ועד להודעה חדשה, וזה עוד לפני שהגענו לאופציות החמות...

גילוי נאות: אני לא ממש מחבב את העיר אילת או בתי מלון באופן כללי. תן לי צימר מפנק בגליל הירוק ואני מאושר (תן לי בקתה-בוטיק על שפת חוף אקזוטי בבאלי ואני בכלל ברקיע השביעי). אמנם אחותי היחידה והאחיינית שלי גרות באילת, ואמנם יש שם אטרקציות של אוצרות טבע וגם כמה מסעדות ובתי מלון לא רעים בכלל, אבל הנסיעה האינסופית כדי להגיע לשם ותחושת הדוחק וה"עממיות" שיש שם במיוחד בקיץ לא מצליחות להטות את הכף לטובתה. נכון שבחורף אין שם את אותה דביקות של העונה הבוערת, אבל עדיין יש את הנסיעה ומחירי המלונות והשהייה שלא ממש מצדיקים את המסע דרומה.

חרגתי מהמנהג שלי והגעתי לאילת בסופשבוע חורפי ונאה מאד בסוף נובמבר כדי להשתתף במירוץ מדברי יחד עם עוד כמה חברים מקבוצת הריצה שלנו. אחותי סידרה לנו סוויטה במלון רויאל גרדן (גילוי נאות 2: היא מנהלת יחסי הציבור של המלון) ובילינו סופשבוע בהחלט חביב.

ואז הגענו לארוחת הבוקר.

אני לא יודע מי מזין את מי: הישראלים שמעמיסים עוד ועוד אוכל, או בתי המלון שמנסים להתחרות ביניהם על התואר "של מי הבופה יותר גדול". אינספור מילים כבר נכתבו על הנושא, אבל אני עוד מחכה למישהו שירים את הכפפה ויבצע מחקר מדעי אמיתי כדי לגלות למה לעזאזל אנשים חייבים למלא את הצלחות שלהם בכמויות אוכל שמספיקות להאכיל שולחן של חמישה מבוגרים רעבים, ואז לא לגעת בזה בכלל. אנשים טובים, מה לא מובן בצמד המילים "מזנון חופשי"? קחו צלחת, קחו קצת אוכל שאתם אוהבים, לכו לשבת, תאכלו בניחותא, ואז אם יבוא לכם תחזרו למזנון ותיקחו עוד.

מאיפה הפחד הזה שלא יישאר? ממה נובע החשש שאם לא אקח עכשיו את כל סוגי הקינוחים והעוגות, גם אם אני בחיים לא אגע בזה, כשאגיע לשלב הזה בארוחה שאני ארצה אותם אז כבר לא יהיה. והתירוץ הזה של "תסמונת הגטו" לא ממש קביל - מה הנימוק של יוצאי עדות המזרח להעמסת הצלחות? אמהות פולניות?!...

אולי הקטע הזה של הזלזול החולני באוכל נובע מתרבות ה"מגיע לי"? שאם כבר שילמתי על המלון, אז מגיע לי להעמיס ואף אחד לא יעצור אותי? אולי זה חוסר יכולת לדחות סיפוקים? לא יודע. מה שכן, נראה שהתחרות הסמויה הזאת בין יכולת בזבוז האוכל לבין הגדלת האפשרויות במזנון רק הולכת ומחריפה, ויכול להיות שיגיע יום שבו ארוחת הבוקר פשוט תתמזג לתוך ארוחת הצהריים לאורגיה אחת ארוכה ומתמשכת של שביעה.

בשולי עמוד הענן

כשבני ישראל יצאו ממצרים, ליווה אותם עמוד ענן פלאי שגונן עליהם מפני פגעי הדרך במדבר והיווה סוג של Waze קדמון כדי לכוון אותם בדרך לארץ המובטחת. בשולי המחנה הגדול הזדנבו כמה אלפי "ערב רב" או "אספסוף" ("וגם ערב רב עלה אתם", שמות פרק י"ב, פסוק ל"ח) שלא היו ממש שייכים לעם ישראל אבל ניצלו את הרגע והסתפחו להולכים. הערב רב האלה היו אופורטוניסטים שלא פספסו אף הזדמנות כדי להתלונן, לקטר ולגרום לצרות כאלו ואחרות.

כאז כן היום.

מבצע "עמוד ענן" בדרום הארץ מביא לחדשות המון סיפורים גדולים: גיוס מילואים, תקיפות של חיל האויר, פיצוצים מרשימים, יירוטים של כוכב המבצע "כיפת ברזל", עמידות של העורף מול הירי הבלתי פוסק מהרצועה, פצועים והרוגים, פגיעה בבתים, ברכוש ובחיים השוטפים של מאות אלפי אנשים.

אבל בשולי עמוד הענן מסתתרים ה"ערב רב", הדברים הקטנים שלא מדווחים עליהם בקול, הכביסה המלוכלכת שלא מנערים בחוץ כדי לא לפגוע בקונצנזוס או בלכידות של העם.

אני מדבר על הגנבים, הבוזזים, האנשים (בהיעדר מילה אחרת כרגע, אני אשתמש בביטוי "אנשים" למרות שהם בטח לא זכאים לתואר הזה) שמנצלים את הרגע שבו אזרחים בדרום הארץ עוזבים את הבית ועוברים למקומות מחוץ לטווח, כדי לפרוץ לבתים האלה. גנבים הם בדרך כלל שפלים, אבל לבזוז בתים או עסקים שנפגעו זו מדרגה כל כך נמוכה ובזויה, היא משתווה רק לגנבים המתוחכמים שעוברים על מודעות האבל ופורצים לבתים של אנשים שקוברים את יקיריהם.

מבצע עמוד ענן היא שעתם הגדולה של התולעים האלה שיוצאים מהסדקים הרקובים שלהם כדי ללקט שאריות. פגיעה של רקטה אפשר לשקם, אבל תחושה שמישהו היה בבית שלך שעזבת ונגע בדברים שלך זה גועל שלא נשטף ולא יורד. בשולי החדשות שומעים שהמשטרה תופסת אנשים כאלה, אבל זה לא מספיק. בימים רגילים לא הייתי ממהר לאמץ את המדיניות שנהוגה בארה"ב שבו מותר לאזרחים להחזיק נשק בתנאים מסומים, אבל בהחלט הייתי מעביר כאן חוק שמותר לאזרח לירות על מנת להרוג מישהו שבוזז לו את הבית או העסק במצב חירום.

הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב?!...

הבוקר שמעתי שני אנשים מדברים ביניהם ביציאה מבית הכנסת:

"הצבעת כבר?"...

"בטח, לפני שבועיים!"

אמנם נכנסנו כבר לתקופת בחירות, אבל החברה האלה בטח לא ימאים והם לא דיברו על הבחירות בארץ. רעננה מלאה באנגלוסקסים. אני חושב שיש בעיר היום יותר צרפתים, אנגלים ודרום אפריקאים מאשר אמריקאיים, אבל אנגלית היא השפה ה"רשמית" ובטח "ברירת המחדל" בחלקים מסוימים של העיר. יש אפילו חנויות מסוימות שבהן המוכרים פונים אליך באנגלית!

האמת, לא התפלאתי. אפילו ההורים שלי אמרו שהפעם הם הולכים להצביע בבחירות לנשיא ארה"ב. 40 שנה עברו מאז שעלינו ארצה, ומאז הם לא ביקרו בארצות הברית אפילו פעם אחת, אבל כשהנשיא המכהן בעל צבע העור הכהה מתנדנד בסקרים, ההורים שלי יהיו הראשונים לממש את זכותם הלגיטימית כדי לתת יתרון למתמודד השני. וזה לא שהרפובליקני שרץ מול אובמה הוא יהודי חם - הוא בכלל נוצרי מורמוני – אבל העיקר שהוא לא "שוורצה"! (שזה כינוי עדין יחסית למה שאמא שלי בדרך כלל מכנה את אובמה...)

אז אולי לא התפלאתי על החברה שרצים להצביע בארץ, אבל במחשבה שניה התרגזתי. אמנם יש לאזרחי ארצות הברית החיים בחו"ל האפשרות להצביע ולהשפיע, וכמו אמריקאים טובים יש הרבה שרוצים לנצל את הזכויות שלהם עד תום. יש אפילו כתבות על עולים חדשים שמצביעים. אבל פה מדובר על אנשים שחיים בארץ כבר עשרות שנים, ואין להם כל כוונה לחזור ולגור בארה"ב.

אני מכיר את החברה האלה ואת הדעות הפוליטיות שלהם. כל הערה של נשיא אמריקני או מזכיר המדינה שיוצאת נגד המדיניות הישראלית תתקבל אצלם בקריאות בוז (במקרה הטוב). ואין נשיא אמריקאני – רפובליקני או דמוקרט – שהסכים עם כל צעד שישראל עשתה. מה לעשות, האינטרסים האמריקאיים לא תמיד תואמים את שלנו, וגם רפובליקנים "אוהדי ישראל" כמו רייגן ובוש הביעו ביקורת על המדיניות של ישראל. החברה האלה ודאי היו מצביעים בעד כל מועמד רפובליקני אם הם היו גרים בארה"ב. אבל לממש את זכות הבחירה שלך בזמן שאתה גר בישראל זה כמו להגיד שחשוב לך מה הממשלה האמריקאית חושבת עליך, כאזרח ישראלי.

התרגזתי גם בגלל שבתור אנשים מאמינים, ובטח כאלה עם דעות שמרניות וימניות, הייתי מצפה שהם יהיו קצת פחות מוחצנים עם הריצה שלהם לקלפי האמריקאי. עם ישראל "התברך" על ידי בלעם עוד לפני שהתיישב בארץ במילים "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". בתפילות אנחנו אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים". אפילו בן גוריון אמר בזמנו: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". אז בשביל מה הריצה הזאת להצביע בבחירות האמריקאיות? האם שנאת אובמה מצדיקה את זה? האם הם חושבים שרומני (אם ייבחר) יכיר טובה למצביעיו אזרחי ארה"ב החיים בישראל אם המדיניות של ישראל תתנגש בעתיד – והיא תתנגש – עם הקווים המנחים את הבית הלבן?

ריח בחירות עומד באויר גם אצלנו, ונראה לי שאם היינו משקיעים קצת יותר בחיזוק הבית שלנו, ובכיוון של "ובגויים לא יתחשב", אולי היתה מתקיימת בנו ברכה נוספת של בלעם: "מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל".

אופטימיות, למרות הכל

אני חורג מהמנהג שלי לקטר ולהתלונן במסווה של פסימיות זהירה על דברים שאין לי הרבה שליטה עליהם, כדי לקטר ולהתלונן על משהו שממש אין לי שליטה עליו - הזמן.

איך שהזמן רץ.

רק לפני יומיים נולד הבכור שלי. רק לפני יומיים החזקתי אותו קרוב ונשמתי את הריח המתוק שלו לתוכי. רק לפני יומיים הפנים שלו היו חלקות והיום הן מלאות זיפים ואני מלווה אותו לצומת מורשה כדי שיעלה על ההסעה שתיקח אותו למכינה הקדם-צבאית "עצמונה", ואני מחזיק את עצמי חזק חזק לא להיראות פאטתי ומתרגש ליד כל הגברברים ששרועים להם בתחנה על התיקים העצומים שלהם, וגם הם בעצם משחקים אותה נונשלנטיים...

עוד לא הצלחתי להפנים שהוא עבר לפאזה אחרת בחיים שלו, ומהיום זה כבר לא יהיה אותו דבר. מצד אחד הוא כבר יחזור הביתה לשבת הקרובה, ובמשך השנה הוא יהיה בבית כל שבת שנייה, וחגים, וחופשות... אבל מצד שני זה אחרת. עכשיו הוא לא בבית אבל הוא כבר היה מחוץ לבית במשך שבוע-שבועיים בעבר ולא עשינו מזה ביג דיל, כבר היו תקופות שהוא לא היה בבית שבוע ואז בשבת הוא נסע עם המקהלה שלו לאיזה שמחה בעיר אחרת... אבל היום זה באמת אחרת.

ביום ראשון הוא התחיל שלב חדש בחיים. מסלול חדש. במכה אחת הוא פתאום לא ממש שייך לנו יותר, הוא ברשות עצמו. הוא יחזור לשבתות עם כביסה וסיפורים והווי חדש, הוא יחזור לישון בחדר שלו וינגן בגיטרה, אבל הוא יהיה יותר על תקן של אורח. הוא ייכנס הביתה בסערה, נתקבץ סביבו לשמוע על הישיבה, על הלימודים, על המד"סים, ינסה ללעוס ולדבר בו זמנית ואנחנו נתאפק כדי לא להעיר לו, ואז הוא יעוף החוצה בסערה לפגוש חברים, חברה, ייעלם עם האוטו עד לפנות בוקר ואז יחזור בסערה וימלא את התיק וייעלם מהבית שוב לשבוע-שבועיים.

לאן לעזאזל הזמן רץ? אני לא מבקש לעצור את השעון, אני לא מבקש לחזור אחורה ולחיות את החיים מחדש, טוב לי איפה שאני נמצא בו, אבל רעבק, קצת יותר לאט... תן להנות קצת יותר, למה הכל חייב להיות במהירות? איך עברו להן 18 שנה, ככה, כמעט בלי שנרגיש?....

גלעד שלי - בהצלחה!