אני חורג מהמנהג שלי לקטר ולהתלונן במסווה של פסימיות זהירה על דברים שאין לי הרבה שליטה עליהם, כדי לקטר ולהתלונן על משהו שממש אין לי שליטה עליו - הזמן.
איך שהזמן רץ.
רק לפני יומיים נולד הבכור שלי. רק לפני יומיים החזקתי אותו קרוב ונשמתי את הריח המתוק שלו לתוכי. רק לפני יומיים הפנים שלו היו חלקות והיום הן מלאות זיפים ואני מלווה אותו לצומת מורשה כדי שיעלה על ההסעה שתיקח אותו למכינה הקדם-צבאית "עצמונה", ואני מחזיק את עצמי חזק חזק לא להיראות פאטתי ומתרגש ליד כל הגברברים ששרועים להם בתחנה על התיקים העצומים שלהם, וגם הם בעצם משחקים אותה נונשלנטיים...
עוד לא הצלחתי להפנים שהוא עבר לפאזה אחרת בחיים שלו, ומהיום זה כבר לא יהיה אותו דבר. מצד אחד הוא כבר יחזור הביתה לשבת הקרובה, ובמשך השנה הוא יהיה בבית כל שבת שנייה, וחגים, וחופשות... אבל מצד שני זה אחרת. עכשיו הוא לא בבית אבל הוא כבר היה מחוץ לבית במשך שבוע-שבועיים בעבר ולא עשינו מזה ביג דיל, כבר היו תקופות שהוא לא היה בבית שבוע ואז בשבת הוא נסע עם המקהלה שלו לאיזה שמחה בעיר אחרת... אבל היום זה באמת אחרת.
ביום ראשון הוא התחיל שלב חדש בחיים. מסלול חדש. במכה אחת הוא פתאום לא ממש שייך לנו יותר, הוא ברשות עצמו. הוא יחזור לשבתות עם כביסה וסיפורים והווי חדש, הוא יחזור לישון בחדר שלו וינגן בגיטרה, אבל הוא יהיה יותר על תקן של אורח. הוא ייכנס הביתה בסערה, נתקבץ סביבו לשמוע על הישיבה, על הלימודים, על המד"סים, ינסה ללעוס ולדבר בו זמנית ואנחנו נתאפק כדי לא להעיר לו, ואז הוא יעוף החוצה בסערה לפגוש חברים, חברה, ייעלם עם האוטו עד לפנות בוקר ואז יחזור בסערה וימלא את התיק וייעלם מהבית שוב לשבוע-שבועיים.
לאן לעזאזל הזמן רץ? אני לא מבקש לעצור את השעון, אני לא מבקש לחזור אחורה ולחיות את החיים מחדש, טוב לי איפה שאני נמצא בו, אבל רעבק, קצת יותר לאט... תן להנות קצת יותר, למה הכל חייב להיות במהירות? איך עברו להן 18 שנה, ככה, כמעט בלי שנרגיש?....
גלעד שלי - בהצלחה!
איך שהזמן רץ.
רק לפני יומיים נולד הבכור שלי. רק לפני יומיים החזקתי אותו קרוב ונשמתי את הריח המתוק שלו לתוכי. רק לפני יומיים הפנים שלו היו חלקות והיום הן מלאות זיפים ואני מלווה אותו לצומת מורשה כדי שיעלה על ההסעה שתיקח אותו למכינה הקדם-צבאית "עצמונה", ואני מחזיק את עצמי חזק חזק לא להיראות פאטתי ומתרגש ליד כל הגברברים ששרועים להם בתחנה על התיקים העצומים שלהם, וגם הם בעצם משחקים אותה נונשלנטיים...
עוד לא הצלחתי להפנים שהוא עבר לפאזה אחרת בחיים שלו, ומהיום זה כבר לא יהיה אותו דבר. מצד אחד הוא כבר יחזור הביתה לשבת הקרובה, ובמשך השנה הוא יהיה בבית כל שבת שנייה, וחגים, וחופשות... אבל מצד שני זה אחרת. עכשיו הוא לא בבית אבל הוא כבר היה מחוץ לבית במשך שבוע-שבועיים בעבר ולא עשינו מזה ביג דיל, כבר היו תקופות שהוא לא היה בבית שבוע ואז בשבת הוא נסע עם המקהלה שלו לאיזה שמחה בעיר אחרת... אבל היום זה באמת אחרת.
ביום ראשון הוא התחיל שלב חדש בחיים. מסלול חדש. במכה אחת הוא פתאום לא ממש שייך לנו יותר, הוא ברשות עצמו. הוא יחזור לשבתות עם כביסה וסיפורים והווי חדש, הוא יחזור לישון בחדר שלו וינגן בגיטרה, אבל הוא יהיה יותר על תקן של אורח. הוא ייכנס הביתה בסערה, נתקבץ סביבו לשמוע על הישיבה, על הלימודים, על המד"סים, ינסה ללעוס ולדבר בו זמנית ואנחנו נתאפק כדי לא להעיר לו, ואז הוא יעוף החוצה בסערה לפגוש חברים, חברה, ייעלם עם האוטו עד לפנות בוקר ואז יחזור בסערה וימלא את התיק וייעלם מהבית שוב לשבוע-שבועיים.
לאן לעזאזל הזמן רץ? אני לא מבקש לעצור את השעון, אני לא מבקש לחזור אחורה ולחיות את החיים מחדש, טוב לי איפה שאני נמצא בו, אבל רעבק, קצת יותר לאט... תן להנות קצת יותר, למה הכל חייב להיות במהירות? איך עברו להן 18 שנה, ככה, כמעט בלי שנרגיש?....
גלעד שלי - בהצלחה!
