כשהייתי קטן חטפתי מכות מההורים שלי. מודה. אני חושב שאין מישהו שהוא
היום בן 45 ומעלה שלא חטף מכות מההורים שלו לפחות פעם אחת. מסטירה מצלצלת על
התחצפות ועד שליפת חגורה מהמכנסיים ואיום מוחשי בהצלפה, כולנו חווינו סוג כזה או
אחר של חינוך מתקן שהיום היה עלול להכניס את ההורים שלנו לכלא. ועדיין יצאנו נורמליים.
טוב, לפחות חלק מאיתנו.
כשגדלנו הבטחנו שלעולם לא נתנהג עם הילדים שלנו כמו שההורים שלנו
התנהגו אלינו. אז אנחנו לא מרביצים לילדים שלנו כדי לחנך אותם, כי מה לעשות – אין הגיון
להגיד לילד "אסור להרביץ" תוך כדי שאתה מעיף לו חבטת כף יד שלא היתה
מביישת את שחר פאר.
מצד שני, הבטחנו גם שלא נדבר עם הילדים שלנו כמו שההורים שלנו דיברו
אלינו. אבל פה אנחנו נופלים בגדול. כולנו הבטחנו שלא נגיד לילד שעומד ליד מקרר
פתוח "תסגור את הדלת, זה לא ספריה", או "נולדת באוטובוס?!"
לילד שלא סוגר אחריו את הדלת של האוטו, או האיום האולטימטיבי "אני סופר עד
שלוש!", ואפילו נשק יום הדיו בכבודו ובעצמו – לקרוא לילד בשמו המלא, כולל שמו
האמצעי, בטון שקט ומאיים.
אז הבטחנו. הבטחנו גם יונה עם עלה של זית, הבטחנו שלום. ומה יצא מזה?
הילדים שלי מגלגלים עיניים כשאני מתחיל משפט במילים "כשאני הייתי
בגילכם...". מה לעשות, לפעמים צריכים להזכיר לדור הצעיר שלא תמיד היו מחשבים
או טלפונים ניידים בעולם (מה, לא?! אז מה עשיתם כל הזמן?!....). אבל השבוע הייתי
חייב להגיד את זה. והסיבה שהוצאתי את המילים האלה מהבוידעם היתה ל"ג בעומר.
כילד סחבתי עם החברים קרשים מכל מיני אתרי בנייה והיינו בונים מדורה
לתפארת ושורפים בובה של נאצר. היינו שורפים תפוחי אדמה עד גוון שחור משחור ואוכלים
אותם בכיף. או שוכחים אותם במדורה. היינו יושבים עד אמצע הלילה ליד המדורה, שרים
קצת, משתוללים קצת, מתכרבלים קצת, נרדמים קצת, מושכים את הזמן כדי לצאת גברים ולא
לחזור הביתה מוקדם מדי, ואז עושים כיבוי צופי והולכים הביתה.
גם כשהיינו ילדים היו עגלות סופרמרקט, אבל אף אחד מאיתנו לא חשב לגנוב
אותם למרות שהן לא היו מחוברות אחת לשנייה עם שרשראות. גם כשהיינו ילדים היו לחלק
מההורים שלנו מכוניות, אבל לא חשבנו לבקש מהם טרמפ למדורה או שיסחבו בשבילנו
קרשים.
והיום? (גילגול עיניים של הילדים). היום הילדים מ-פו-נ-קים. וההורים עוטפים כל אחד מהם בצמר גפן ומפנקים אותם עוד יותר. הם לא
יכולים ללכת שתי מטר עם הקרשים ביד, הם צריכים שההורים עם הארבע-על-ארבע שלהם
יביאו אותם עד למדורה עצמה, יחד עם הקרשים. והמהדרין יביאו את הילדים עד למדורה
יחד עם עגלה נגררת עמוסה במשטחי עץ משומשים שניקנו בכסף מלא, וגם שולחנות וכיסאות
פלסטיק, קייטרינג בופה ואפילו גנרטור ודי.ג'יי! כי הרי אי אפשר סתם לשיר סביב
המדורה ולאכול קרטושקס מפוחמים! סליחה, מה אנחנו ברברים?!
ואז אני מפסיק להקליד ומסתכל אחורה על הפסקה האחרונה ונאנח. הנה,
עמדנו בהבטחות שלנו - אנחנו לא עושים את מה שההורים שלנו עשו איתנו. אבל האם
השינוי היה לטובה?
