מוסכניקים עילאיים ומתנשאים

כשיש לך מכונית, רוב החלקים שלה נחבאים מעיני הגנבים כך שהם צריכים להשקיע מאמץ אמיתי כדי להגיע אליהם.
אבל כשיש לך אופנוע, כל זב חוטם עם מברג פיליפס מרגיש שזה מחסן החלפים שלו.

בבוקר ירדתי למטה כדי לנסוע וגיליתי שמישהו ניסה לפרק לי בלילה את מכסה מסנן האויר. המכסה היה תלוי על בורג אחד שהמניאק לא הצליח לשחרר. חוץ מבורג אחד שהיה זרוק קרוב, את שאר הארבעה-חמישה ברגים לא מצאתי. חיברתי את הבורג כדי שיחזיק את מכסה הפלסטיק במקום ונסעתי למוסך.

עד לפני כמה חודשים הייתי מטפל באופנוע במוסך אניגמה באזור התעשיה. אניגמה היה סוג של "מוסד" והבעלים - אמנון - היה מין קאובוי מזדקן כזה, עם שברולט אל-קמינו ישנה ורעשנית וחבית בירה ענקית בכניסה למוסך עם טעימות לקליינטים. כנראה שלעת זקנה הוא העדיף להשקיע בבירה מאשר בשמן מנוע והוא סגר את הבאסטה.
נאלצתי לחפש מקום חלופי, והגעתי למוסך שאני אפילו לא יודע איך קוראים לו, מאחורי השופרסל. ההיפך הגמור מאניגמה. פה כולם חברה' צעירים, עם חולצות טריקו שחורות הדוקות מדי, עם התסרוקת הנכונה ועם הזיפים הנכונים, שמסתכלים על הג'וי רייד 200 שלי במין מבט של "אני יודע שאני חייב לטפל לך בקטנוע, אבל במקום זה הייתי מעדיף למזמז איזה קוואסקי נינג'ה 900"...

אז הגעתי למוסך בסביבות 8:30 והחברה היו בתהליך התעוררות. 8:30 בבוקר באניגמה היה נחשב כבר צהריים, אבל כנראה כשאתה מתעסק עם אופנוענים לובשי מותגים ורוכבי טי-מקסים אתה לא צריך ללכלך את הידיים לפני 9 בבוקר. ביקשתי מאחד החברה' שיועיל להעיף מבט אם משהו מאחורי מכסה הפלסטיק נגנב או לא, ואם אני יכול לקבל כמה ברגים במקום אלה שנזרקו.

הבחור הסתכל עלי כאילו הייתי משהו מסריח שנדבק לו לנעל, ואמר שהוא לא יכול עכשיו כי הוא צריך לפתוח קודם את המחשב ולקלוט אותי ורק אז הוא יוכל להסתכל.
אמרתי לו שכל מה שאני צריך זו הצצה אחת ו-4 ברגים, לא פתיחת כרטיס והזמנת עבודה ושעות מוסך. אני אפילו מוכן להבריג במקומו אם לא נאה לו, רק שיסתכל פנימה ויגיד אם משהו נגנב כי אני לא מבין גדול בדברים האלה.
הוא סירב בנימוס ואמר לי לחזור בעוד שעה ורק אז הוא יוכל לטפל בי.
ניסיתי עוד פעם אחת אבל זה היה כמו לדבר עם אבו מאזן - פשוט לא היה פארטנר...

אז נסעתי משם תוך שאני מקווה שהמכסה לא יפול ושלא אעשה נזק בלתי הפיך לאופנוע, ועדיין לא הצלחתי להבין ממתי מוסכניקים הפכו להיות לוגמי אספרסו יהירים...

הישראלי הנאור, אבל לא רק

בזמן האחרון יצא לי, באדיבותו של מעצב דגול ואיש יקר בשם פיני מזרחי, לעבוד על המיתוג של כמה יקבי בוטיק ישראליים. לפעמים נדמה שלכל כיוון שמסתכלים מגלים עוד יקב בוטיק, עוד מבשלת בירה קטנה ואיכותית, וכולנו רק נהנים. מהצפון ועד הדרום מיוצרים פה דברים ממש טובים, וגם אם אני עדיין לא יודע להבדיל בין טאנינים לעפיצות, אני יודע כשאני לוגם משהו שעושה לי טוב.

מצד שני, אנחנו חיים פה בלבנט ולא בפרובנס או בעמק נאפה. מנהלי יקבי הבוטיק אמנם יודעים בדיוק איך לשלב בין זנים ולהרכיב יין מעולה, אבל כשמגיעים לשורה התחתונה (השורה התחתונה בחשבונית שאני מגיש להם) הם לפעמים מתנהגים כמו אחרון הרוכלים בשוק. מאיפה כולם למדו להגיד "תראה, זה אמנם פרויקט ראשון שלנו, אבל אם תעשה לי מחיר טוב אז יש לנו המון עבודה בדרך..."

אמש הזדמן לי להיות באירוע "פסטיבל יינות ישראליים" במוזיאון ישראל. בכניסה לחצר המוזיאון קיבלנו כוסות זכוכית גדולות והסתובבנו בין הדוכנים השונים וזכינו בלגימות. כל הגדולים היו שם, וגם המון יקבים קטנים ומצוינים. במיוחד אהבתי את ה"סייד אפקט" – סיידר אלכוהולי עם 6% אלכוהול שהזכיר יין לבן חצי יבש בניחוח תפוחים ירוקים, וחזרתי לדוכן כמה פעמים כדי לקבל מילוי (ונאלצתי להקשיב שוב להסבר של המוזג החביב).

בגלל שזה היה בירושלים נצפו בין הישראלים המון דתיים ו"חוצניקים", מה שלא הייתם רואים באירוע דומה בתל אביב. כולם מחזיקים את כוסות הזכוכית כמו שצריך, מגלגלים את היין בכוסות ומקרבים לאף האנין שלהם, סוגרים את העיניים ומחייכים בהבנה. אנשים מתייעצים עם המוזגים בדוכנים על שנת הבציר, על חלקות הכרם והגובה שלהן מעל פני הים, כאילו שמדובר במשחקי ליגת האלופות. פתאום כולם נהיו מומחים בחביות עץ אלון ובזני גפנים.

מצד שני – נשארנו ישראלים. גם ה"חוצניקים". כמות עשן הסיגריות שנאלצתי לספוג בגלל שאם כבר בחוץ אז למה לא להרעיל את הסביבה הקרובה, היה מעל התקן המותר. היה אחד שאף הגדיל לעשות ונדחף לכיוון אחד הדוכנים כשהוא מחזיק ביד אחת את הכוס וביד השנייה סיגר בעובי של הזרוע שלי. והוא גם פימפם ונשף עשן סמיך לכל עבר בהפגנתיות, כאילו "תראו אותי, אני לא רק מבין ביינות, אני גם מבין בסיגרים". אז יש לי חדשות בשבילך – בבני אדם אתה ממש לא מבין...

כולם ניסו להיות נורא מנומסים אבל נדחפו בתורים באלגנטיות. כולם לגמו מהכוסות והנהנו בהסכמה, אבל כשלא ראו אז הם הסתובבו הצידה במהירות ושפכו את מה שנשאר בדיוק במקום שבו הם עמדו. שזה היה כמעט על הנעל שלי, אבל למה להיות קטנוניים. כולם צילמו את עצמם ואז עמדו יחד והעלו את התמונות ועשו לעצמם לייק והגיבו אחד לשני במקום לעמוד וסתם לדבר בלי טלפון ביד. כולם. גם אלה שדיברו באנגלית או בצרפתית. כי כשאתה בישראל – תתנהג כמו ישראלי.

אומרים שזה מה שיפה אצלנו. עוד לא החלטתי.

אולי נעבור להפסקת פרסומות?

כשנכנסתי לעולם הפרסום אי שם בתחילת שנות ה-90, למדתי אצל כמה מהאושיות של הברנז'ה באותה תקופה: תרצה גרנות, רוני אפלבאום, עופר גולן. למדתי גם משוקי ברג שהיה מנהל הקריאייטיב ב"סימבול פרס", אחד מהמשרדים הראשונים שבהם עבדתי (אם לא מחשיבים שנה במשרד פרסום בשם "אלרון" ששכן במרתף מצחין של בניין ברחוב צדדי בתל אביב, שם העברתי 12 חודשים בניסיון למצוא את הדרך החוצה למשרד סמי-נורמלי, כי באלרון לא עבר יום בלי מכות, צרחות וזריקת כסאות בין מנהל המשרד לעובדים... אבל זה סיפור נפרד בביוגרפיה הצבעונית שלי) ומאוחר יותר מאורי לברון ב"אדלר חומסקי".

למדתי מהם שצריך לעניין את הצרכן, לגרום לו ללכת איתך, לפתות אותו, ולהביא אותו לרצות את המוצר שלך. אחד הרעיונות המרכזיים הוא לא להתייחס לצרכן כמו מפגר. זכור לי משפט חזק בספר פרסום אמריקאי שאמר: אם אתה יכול להוסיף בקלילות את המילה "אידיוט" (באנגלית הם השתמשו בביטוי המליצי Asshole אבל משום מה זה מאבד משהו בתרגום) בסוף הכותרת, סימן שהכותרת שלך מזלזלת בצרכן.

כשהגעתי סוף סוף למשרד הרציני הראשון שלי, "דחף", הרגשתי שעליתי לליגה הלאומית. מה רבה היתה האכזבה שלי כשכבר בשבוע הראשון הצטרפתי לבריינסטורמינג של כמה חברה מהקריאייטיב (שאחד מהם הוא היום דמות נחשבת בברנז'ה) שעבדו על קמפיין התדמית השנתי של בנק דיסקונט, וישבו עם ערימה של דפי A3 והעלו רעיונות אחד אחרי השני. הייתי בהלם.

סיעור המוחות הלך בערך כך:

- (אחד הקופירייטרים): יש לי רעיון! מה עם הכותרת "השקעות בטעם שלך"?

- (אחד המעצבים): מעולה! (מושך אליו דף ומשרבט מדף של תבלינים, ורושם מעליו את הכותרת האווילית)

- (קופירייטר אחר): יש לי עוד אחד! (מושך אליו דף ומצייר ערימה של דוקים שפוכים מתוך המיכל שלהם) נשים ערימה של דוקים ונרשום "מומחים בהשקעות, זה בדוק". אההה? אההה?

- (כולם מתלהבים מהטימטום)

אז כן, גם פעם היו פרסומות דביליות שיוצרו על ידי קופירייטרים ומעצבים שחיו בסרט התל אביבי שלהם, אבל הן לא היו הרוב. היו פרסומות נפלאות של כמה משרדים גדולים ונחשבים שכבר לא פעילים היום (או שנקנו ונבלעו בתוך קונגלומרטים בינלאומיים והפכו להיות עוד משרד פרסום סתמי שמייצר כסף לבעלים). קופירייטרים התחנכו אצל אנשי פרסום ולא אצל תקציבאים או טכנוקרטים שרק חושבים על השורה התחתונה (או גרוע יותר - אצל קופירייטרים גרועים שמלאים מעצמם). הם אמנם שיחררו את כל הבלמים והוציאו את המיטב לפני תחרויות פרסום, אבל גם במשך השנה ה"רגילה" אפשר היה לראות מודעות בעיתונים ושלטי חוצות ושלטי אוטובוס שהיו קריאטיביות וחכמות ולא העליבו אותך בטיפשות שלהן, שלא לדבר על הסתמיות והרדידות של מודעות הרד-סייל.

נסעתי היום לפגישה בתל אביב, ושתי שלטי חוצות צדו את עיני באיילון. הן מיד זרקו אותי כמה שנים טובות אחורה, לאותו שבוע ראשון ב"דחף". אחד היה שלט חוצות למכונת כביסה של קונסטרוקטה:

הבנתם את זה? אומרים סוס, ומראים סוס, למקרה שהצרכן הממוצע או הנהג הממוצע באיילון יטעה ויחשוב שסוס עבודה זה אולי משהו דולפין. (ותודה לגונן הראל על הצילום)
פשוט נפלא!

השלט השני היה לא פחות "קריאטיבי" ממנו (מצאתי אותו באינטרנט, לדיראון עולם):

חזק, לא? הכותרת אומרת "תוריד לעצמך את הרכב מהראש", והאיש בתמונה מצולם עם.... מכונית על הראש! איך הם חשבו על זה? הפרסומאים של חברת שלמה-Sixt בטח ישבו כל הלילה כדי להביא הברקה כזאת...

איך היינו אומרים פעם? ימוחלף הקופירייטר!

ההיי-טק הרג את העסקיות

זוכרים את השיר מהסבנטיז "הדי ג'יי הרג את כוכב הרדיו"? אז ב-2013 אני רוצה להציע ניסוח חדש.

אתמול נאלצתי להיות באזור התעשייה של עתידים בשעות הצהריים. הרעב דיגדג, ורחוב הברזל מספק מגוון עצום של נחמות לדגדוגים מהסוג הזה – בשרי, חלבי, בעמידה, בישיבה, פלצני ועממי, ועוד. אחד המקומות הקרובים היה "שיפודי פינת השלושה" שהתיימר להיות מטבח בוכרי, עם מבחר מטעמים שהזכירו לי את הסבנטיז ואת השכנה הבוכרית שגרה קומה מעלינו בבת ים והיתה מכינה סירים מהבילים של פלוב ובחש טעימים להפליא בעבודת יד, ואז מכרבלת אותם טוב טוב בשמיכות בחדר שינה.

המלצרית הביאה מיד את התפריטים והסבירה שיש עסקית ב-65 שכולל 2 מנות ראשונות כל אחד, 2 שיפודים, 2 תוספות ושתיה וסלטים חופשי. נשמע משכנע. במיוחד כי היינו רעבים. והמחירים של הפריטים הבודדים בתפריט הסתכמו בהרבה יותר ממחיר העסקית.

הזמנו.

מיד הגיעו הסלטים המתבקשים (או כמו שאורי מלמד קורא להם "החשודים המיידיים"), כמה פיתות והשתיה. הצ'יפס הגיע בכלי בגודל של גביע יוגורט (בתפריט המחיר 25 ₪). ב-25 ₪ אפשר היום לקנות כ-2 ק"ג צ'יפס קפוא בסופר. הלאה. הבחש והפלוב הגיעו כל אחד על צלחת בקוטר של  15 ס"מ, שזה בערך הגודל של תחתית לספל קפה, וגם הערימה של האורז היתה דלה. וגם קרירה. ותעשייתית להפליא. ולחלוטין מאכזבת, במיוחד לאור העובדה שהמחיר שלכל צלחת כזאת בתפריט היא מעל 30 ₪! הבשר למרבה ההפתעה היה בסדר וטעים ועשוי נכון כמו שביקשנו.

מסביבינו ישבו כל מיני הייטקיסטים מהמשרדים בסביבה, מזוהים באמצעות כרטיסי העובד התלויים להם מהצוואר כמו כלבים. כיוון שאף אחד מהם לא התלונן, הגענו למסקנה שכשיש לך מבחר כל כך עצום מתחת לאף, ויש לך ארוחות צהריים מסובסדות וכרטיסי "תן ביס" ודומיהם, אתה יכול להרשות לעצמך להזמין עסקית כי לך זה עולה רק איזה 20 ₪. והמסעדות מצידן יכולות לגבות מחירים שערורייתיים כי אף אחד לא מתלונן. אם אני הייתי משלם 20 ₪ על מה שקיבלתי גם אני לא הייתי ממהר להתלונן. ואם לא נאה לי, מחר אני יכול ללכת למקום אחר. לפי הכמויות העצומות של אנשים שהסתובבו ברחוב הברזל בשעות הצהריים, נראה שתמיד יהיו הייטקיסטים חדשים ופריירים שימלאו את השורות במסעדה.

ואי אפשר לדבר על אוכל בלי להזכיר את חביבת הבלוג נייג'לה לאוסון. אתמול התבשרנו בחדשות שהיא ובעלה - המיליונר היהודי צ'רלס סאצ'י - ישבו במסעדה בלונדון והוא חנק אותה לעיני הסועדים האחרים, לא פעם ולא פעמיים. אף אחד מהלונדונים המאופקים לא קם להתערב, כי אולי המיליונר בן ה-70 יחנוק גם אותו... סאצ'י טען להגנתו שהוא תפס לה בצוואר כי "he was just trying to make a point"...

:-(

הקלות הבלתי נסבלת של ה"לייק"

כמה שאנחנו אוהבים לדבר בגנות פייסבוק, יש דבר אחד חיובי שהוא עשה – הוא גרם לכולם לאהוב אחד את השני. מהבוקר עד הערב, ועמוק אל תוך הלילה, אנחנו עסוקים כל הזמן בחלוקת "לייקים" לאחרים.

Make Like, Not War.

מישהו קם בבוקר ומספר לכולם שהוא ציחצח שיניים. מיד כולם עושים לו לייק. מישהו היה בחנות מגניבה ומוכרח לספר לכולם. עשרות לייקים תוך חצי שעה. מישהו שמע בדיחה והוא מוכרח לשתף, מישהו קרא ספר, צילם משהו, מתכוון ללכת לאנשהוא – מיד כולם אוהבים את מה שהוא עשה ומפרגנים לו.

החיים שלנו הפכו למרדף אחר הלייק.

אתה מעלה סטטוס ענק ואם אחרי שעה קיבלת רק מספר לייקים בודדים אתה שוקל חאראקירי. אפילו חמי, איש בן שבעים ומשהו שבימי חייו הספיק לעשות די הרבה דברים משמעותיים בתחום החינוך בעיר, התפלא באוזניי על העובדה שהוא קיבל רק 3 לייקים על סטטוס ארוך שהוא פרסם בנוגע למשהו שהפריע לו. משהו שהוא כתב ממש מתוך הקישקעס. שאלתי אותו ממתי הוא התחיל למדוד את חייו והצלחותיו לפי כמות הלייקים שהוא מקבל. זה לא סיפק אותו.

אבל עזבו את כמויות הלייקים.

לי יש שאלה עמוקה יותר – למה בפייסבוק אין מוצא אחר עבור אלו שמבקשים להשמיע ספקטרום רחב יותר של דעות מאשר פשוט "לייק"?

אני מניח שמאחורי הרעיון של ה"לייק" עמד הקונספט של אהבה והסכמה כלל עולמית. הרי המושג של "מדיה חברתית" היא להיות חברתיים. לאהוב. לפרגן. לעשות "לייק" לכל דבר. כפתור "דיסלייק" היה חותר תחת כל העניין הזה. זה היה שלילי ואנטי חברתי. ושליליות זה לא טוב לשורה התחתונה.

אם נסתכל מעבר ללייקים שאנחנו מחלקים על ימין ועל שמאל, ברור שפייסבוק לא מעוניינת לתת לאנשים את האופציה לא לאהוב דברים. פייסבוק זה כסף. המון כסף. וכשאתה נותן למאות מיליוני חברי פייסבוק את האפשרות לא לאהוב משהו שאותו חברה השקיעה מיליונים בפרסומו, זה עלול לשנות קצת לרעה את המאזן של צוקרברג וחבריו.

אז למה פתאום מפריע לי שהתגובה היחידה שעומדת לרשותי היא "לאהוב"?

כי הגיע יום הזיכרון.

איך אפשר להגיד שאתה "אוהב" פוסט שבו הכותב מספר על זה שסבא וסבתא שלו נרצחו בפיגוע טרור? איך מגיבים על כך שהרמטכ"ל לא הניח דגל על קבר של חלל צה"ל שיהדותו מוטלת בספק? האם לוחצים "לייק" לידיעה שבערב יום הזיכרון מישהו עתר לבג"צ בדרישה להגביל את הצפירה לאזורים בהם מתקיימים טקסים בלבד?

ואז אתה משליך מיום הזיכרון על יום רגיל ונזכר בעוד מקרים.

למשל, איך מגיבים על הזמנה לאיוונט של יום שנה למותו של קרוב-רחוק? ומה לעזאזל עושים בתגובה לפוסט שבו אתה מסכים עם הכתוב אבל מתקשה ללחוץ על האגרוף הקמוץ עם הבוהן למעלה בגלל שזה לא ממש מבטא את מה שאתה רוצה להגיד?

אני רוצה לאחל לכל אותם אנשים שאני מכיר שאיבדו מישהו יקר במשך 65 שנות קיום המדינה על מזבח העצמאות שלנו, שלא יידעו עוד צער. ושהאובדן הזה ישמש להם כמנוף למימוש הזיכרון דרך עשייה חיובית, כמו שאומרים "במותם ציוו לנו את החיים". חיים מלאי משמעות הרבה יותר עשירה מאשר אפשרות אחת סתמית.

הבלחה של אופטימיות מזוקקת

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי (יש כאלה?... מזכיר את הבדיחה הישנה על אותו זמר לא ממש פופולארי שנשאל מתי ההופעה הבאה שלו, והוא ענה "מתי נוח לך?") יודע שאני "בעיקר אופטימי" אבל די קוּטֶר. אולי זה הגיל, אולי תמיד הייתי ככה. כשמשהו מרגיז אותי (ולא חסרים כאלה) אני שופך הכל על המסך. סוג של תרפיה.

השבוע היה לי את הזכות לקחת חלק במשהו שהוא כל כולו אופטימיות טהורה ואמיתית. משהו שמסוגל לרכך אפילו את הציניקנים המרירים ביותר, כאלה שאיבדו כל אמון בבני אדם. אפילו דר' האוס בכבודו ובעצמו היה נשאר בלי מילים (טוב, אולי האוס עוד היה מצליח לקלקל את מצב הרוח, אבל הבנתם את הרעיון).

ביום שישי שעבר ביטלו את מקצה המרתון של "מרתון תל אביב" בעקבות מזג אויר חם בצורה יוצאת דופן. המרתון היה אמור להתקיים ביום שישי הקרוב, אבל בגלל מותו של אחד הרצים בשבוע שעבר מישהו קיבל רגליים קרות והחליט לכסות על התחת שלו כשראה שמזג האויר שוב יתחמם בסוף השבוע. אז הם ביטלו אותו סופית. הרשת מיד געשה (טוב, אותם חלקים ברשת שמאוכלסים על ידי רצים) וקמו המון יוזמות למרתונים חלופיים. הבעיה הכי גדולה ביוזמות היפות האלה היא שאחרי שהשקעת כמה חודשים טובים של יזע, דמעות וכאבים בהכנות למרתון, לרוץ בפארק הירקון עם כמה מאות אנשים זה נחמד אבל ממש לא זה.

בקבוצת הריצה שלי יש 3 שהתאמנו לקראת המרתון – אחד מהם בפעם הראשונה בחייו. הוא עבר מאות קילומטרים כדי להגיע לרגע הזה, וברגע האחרון התבשר שהוא יוכל לקבל את הכסף שלו בחזרה. וואלה יופי.

אנחנו מדינה קטנה עם 3 מרתונים בשנה, אבל ממש ממול, בחו"ל, יש מירוצים לרוב. מישהו גילה שיש ביום ראשון הבא מרתון בלימסול, קפריסין. ואפילו ההרשמה עדיין פתוחה. מה שהתחיל כבדיחה הפך תוך כמה שעות לרעיון קונקרטי: לארגן מגבית חירום אצל חברי הקבוצה כדי לעזור לשלוח 2 מהמרתוניסטים המאוכזבים לקפריסין, לתחרות אמיתית.

הציניות והספקות פינו את עצמם מהר מאד לאותה אופטימיות זכה. סבב טלפונים מהיר הבהיר לנו שזה אפשרי. היו כמה מהמורות ואזעקות שווא (שני הרצים בכלל לא חשבו שזה ראוי להנות מהעזרה של הקבוצה, אין טיסות, אין מקומות לינה, אין מקום במירוץ – הישראלים לא פראיירים, מיד גילו את הסוד ועטו על האי השכן...) אבל בסופו של דבר נרכשו הכרטיסים ונרשמו למירוץ.

ואני מחייך לעצמי ונזכר באותו סיפור ישן, שהקסים אותי כשהייתי ילד, על אותו בחור צעיר שהתגאה והתרברב בפני אביו שיש לו מאות חברים ואילו לאבא יש רק חבר אחד (מעניין אם הסיפור הזה עדיין מסופר בעידן הפייסבוק; הוא בודאי רלוונטי מתמיד). האבא איתגר את הבן ואמר לו שיבדוק מי באמת חבר אמיתי. הוא נתן לו שק כבד ואמר לו לעבור אצל חבריו ולספר שבשק יש לו גופה והוא חייב להתחבא. הבן נענה לאתגר, סחב את השק הכבד בלילה בין כל החברים שלו, ולכל אחד היה תירוץ אחר למה הוא לא יכול לעזור לו. הבן חזר מאוכזב לאבא, ששלח אותו לחבר הטוב שלו. בלי שאלות האיש הכניס אותו הביתה, העלים את השק ודאג להרגיע את הבחור הצעיר.

כבר שנה שאני רץ עם האנשים האלה בקבוצה, ועם הזמן הפכנו לחבורה מלוכדת, תומכת ומפרגנת. אבל רק ברגעים כאלה אתה מגלה את הכוח של חברות אמיתית, את היכולת להעניק לאחר בלי שאלות רק בגלל שהוא חבר שלך. אז נכון, ביטול מרתון זה לא סוף העולם. לא הצלנו ילד שזקוק להשתלה דחופה. אבל רצינו לעזור לחברים. והצלחנו. וזו סיבה לאופטימיות מושלמת. לא "כמעט" ולא "בעיקר".

האמת, משקרים לנו

כשמישהו קרוב אליך - כזה שאתה מנהל איתו קשר יומיומי הדוק - משקר לך, אתה מתאכזב. כשמישהו כזה מתגלה כשקרן כרוני ונתפס פעם אחר פעם בשקרים גסים, בוטים וטיפשיים, אתה מרגיש מרומה ונבגד. אתה מתחיל לשאול את עצמך אם הוא אי פעם אמר לך אמת, או האם הוא בכלל מסוגל להבדיל בעצמו בין אמת לשקר. אתה מתחיל לפקפק בכל הפעמים שבכלל האמנת לו, ואתה גם אתה מסוגל להגיע למצב שבו כשהוא אומר לך "בוקר טוב" אתה שואל את עצמך מה המניע שלו לשקר לך, ואז רץ לחלון לראות האם השמש באמת זורחת.

כולנו מנהלים עם התקשורת קשר הדוק, ועם השנים והטכנולוגיה הקשר רק הלך והתחזק. אנחנו מסוגלים לקבל את החדשות כמעט מיד אחרי שהן מתרחשות, או לתעד אותן לדווח עליהן בזמן אמת. בזמנים של מתיחות האובססיה שלנו עם התקשורת עולה כמה מדרגות ואם אנחנו לא מקבלים את מנת החדשות שלנו כל כמה דקות אנחנו בלחץ.

עם השנים צצו מילים כמו "התשקורת", אבל רצינו להמשיך להאמין שכל מה שמוכרים לנו הוא אמת. כי אחרת, אנחנו בבעיה. אחרת נתחיל לפקפק בכל מה שמכרו לנו עד עכשיו. אז אנחנו מדחיקים, אומרים לעצמינו שהם באמת יודעים על מה הם מדברים ואנחנו לא שם כדי לאמת או לשלול, אז כנראה שרוב הכתבים עושים את רוב עבודתם נאמנה.

ומה קורה כשאתה באמת היית שם ואתה תופס אותם בשקר גס? וזו לא פעם ראשונה?...

ביום שישי רצתי חצי מרתון (פעם ראשונה, שעה ו-56 דקות, תודה) במסגרת "מרתון תל אביב". במשך כל השבוע שקדם לתחרות, הרשת געשה עם שמועות על ביטול המרתון או דחיה שלו בגלל חשש למזג אויר חם באופן קיצוני ביום המירוץ. ככל שהתקרב הזינוק התרבו החששות ולבסוף נפלה החלטה בעיריית ת"א לדחות את מקצה המרתון המלא בשבוע, ולקיים את שאר המקצים (חצי מרתון ו-10 ק"מ) בשעה מוקדמת יותר.

ככה מצאנו את עצמינו יוצאים מרעננה ביום המירוץ בשעה 4 בבוקר ומגיעים לתל אביב כחצי שעה מאוחר יותר. התקדמנו ברגל לכיוון נקודת הכינוס וכבר בשעה מוקדמת זו היה חמים. מצד שני, התכוננו לזה – מודעוּת לשתייה, כדורי מלח בכיסים, ג'לים נוספים. וזה מעבר לחודשים הארוכים של האימונים המדויקים כדי להגיע הכי מוכנים לתחרות.

מקצי חצי המרתון זינקו בסביבות 6 ומקצי ה-10 ק"מ בסביבות 7, והתכנית היתה שכל המקצים יסתיימו עד לסביבות 8 וחצי, לפני שעומס החום יגיע לדרגות בלתי נסבלות. אחרי המירוץ, כשעמדנו מיוזעים ומאושרים ומחובקים אחרי קו הסיום, שמענו אמבולנסים שועטים אבל לא ייחסנו לזה חשיבות. רק כשהגענו הביתה וראינו את כל ההודעות המודאגות שחיכו לנו ושמענו את החדשות הרעות שאחד הרצים נפטר ועוד כמה עשרות בבית חולים במצב קשה, הבנו שהיום המשמח הזה הפך עבור כמה אנשים ליום שחור.

אבל אז התחילה חגיגת ה"תשקורת". כותרות מתלהמות בסגנון "אסון במרתון", "רצים לא שתו, לא היתה מודעות", "איך החליטו לקיים מירוץ בעומס חום כבד ובטמפרטורות של 35 מעלות?!" ועוד ועוד... ואתה, כאחד שהיה שם, תופס את התקשורת בשקר. ועוד שקר. ועוד הגזמה פרועה. ועוד האשמה חסרת בסיס.

שלא לדבר על הבמה שנותנים לאידיוטים גמורים כמו זה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4356854,00.html שהחליט חודש לפני התחרות שהוא רוצה לרוץ חצי מרתון כי חבר שלו איתגר אותו ולא היה לו אומץ לסגת, התאמן 4 פעמים וסיים את המירוץ על הפנים ועוד בא בטענות. פשוט, בכל פעם שאתה חושב שנשבר שיא החוצפה והטימטום, בא מישהו כזה ומוכיח שיש עוד לאן לרדת.

זה עצוב לשמוע שבחור צעיר נפטר בגלל תחביב עממי. זה מעציב כשאנשים שוכבים עכשיו בבתי חולים במצב קשה בגלל התייבשות ומכת חום. אבל להאשים את מארגני המירוץ בהפקרות זה כמו לשתות בלי הכרה במסיבה ואז לצאת לכביש שיכור ולעשות תאונה ולבוא בטענות לעירייה ולמשטרה שלא עצרו אותך ולא מנעו ממך לנהוג.

רבותי אנשי החדשות – אנחנו הולכים איתכם יד ביד, צמודים אליכם יום יום, שעה שעה, מבזק אחרי מבזק. אנחנו סומכים עליכם בעיניים עצומות שתיתנו לנו את האמת, ולא תייצרו סתם פרובוקציות. אנחנו יודעים שיש דד-ליינים וצריך לייצר חדשות "סקסיות" כדי למכור, ולפעמים גם אין זמן להצליב מידע ולבדוק את כל הפרטים הקטנים אלא חייבים עכשיו עכשיו לעלות עם כותרת אחרת המתחרים יחטפו לכם. אבל רבעק, היו שם קרוב ל-30 אלף איש, ורובם יודעים עכשיו שאתם משקרים להם בפנים. איך אתם מצפים מאיתנו להאמין לכם להבא?

העיתון של השירותים

יש עיתון שמתהדר בכך שהוא "העיתון של המדינה".
אבל יש עיתון מקומי שיוצא ברעננה פעם בשבוע, אוסף של ידיעות מקומיות, פרסומות ורכילות שנוחת בתיבת הדואר שלנו בימי חמישי, שאותו הכתרתי בתואר "העיתון של השירותים". כשאנחנו מעלים אותו הביתה הוא מיד מועבר לשם כדי שיהיה מה לקרוא אחרי שנמאס מדברים רדודים יותר כמו נשיונל ג'יאוגרפיק...

ואני מבקש מראש סליחה מהשירותים....

המקומון "קול רענן" הוא בדיוק ההיפך מהשם שלו. 90% מהנפח שלו (אם לא יותר) מוקדש לפרסומות ובשטח שנותר מתפרסמות חצאי אמיתות, שקרים בוטים ולפעמים גם כמה ידיעות נכונות למרבה הפלא. מעבר לכתבות, משמש העיתון שופר לשנאת דתיים של תנועת "רעננה חופשית", והוא לא מחמיץ הזדמנות לנפנף בצמד המילים האופנתיות "הדרת נשים" בכל גליון.

והנה, הופתעתי היום לגלות שכתבת ה"עיתון" מסוגלת להתעלות על עצמה ולהמציא מושג חדש שבו אפשר לנגח את הדתיים בעיר: "הדרת גברים".

מסתבר שיש חיה כזאת ברעננה. ועל מה המהומה? השמיניסטיות של התיכון הדתי העירוני לבנות אמי"ת רננים החליטו להמשיך מסורת ארוכת שנים ולפתוח את מסיבת הפורים השנתית שלהן רק לאמהות וחברות. אבל השנה החליטו "מספר הורים" שהסידור הזה לא מתאים להם, ובמקום לפנות לבית הספר וללבן את הדברים כמו אנשים מתורבתים, הם פנו מיד ל"קול רענן". כי הרי למה לנסות לפתור דברים בצורה הגיונית ולקבל תשובות קונקרטיות, אם אפשר לחמם את תושבי העיר עם איזו "חומרה" דתית חדשה. מזל שהכותרת לא זעקה "איראן זה כאן!"...

גילוי נאות: יו"ר ועד ההורים של אמי"ת רננים היא במקרה אשתי. אבל גם אם יו"ר הועד היתה אשתו של מישהו אחר, הייתי מגיב בצורה דומה.

כיוון שזהו בית ספר של בנות שבאות מבתים דתיים ומסורתיים, מסיבת הפורים היא אחת הפעמים הבודדות שבה הן מרגישות שהן יכולות להשתחרר בצורה טוטאלית. וכמו שבני ישיבות מרשים לעצמם להשתכר (ולהתבזות, לצערי) במסיבות הפורים שלהם, השמיניסטיות של אמי"ת משחררות את החבל בערב זה, ותאמינו לי - זה הדבר האחרון שהאבות שלהן רוצים לראות. יש אמהות שמדווחות שגם הן זזו בחוסר נוחות בכסאות (בלשון המעטה) בכמה ממסיבות הפורים האלה.

אני לא יודע מה מרגיז יותר - היכולת הבלתי נלאית של הכתבת לייצר סנסציה אנטי דתית ממקום של "נוֹ ניוז", או התגובה המטופשת של אחד האבות שמתנגד למסיבה בטענה ש"כללים כאלה של צניעות לא נהוגים אצלנו במגזר".

התגובה של יו"ר ועד ההורים (אשתי) היתה בסדר, אבל בקונטקסט של הכתבה היא הצליחה להישמע מתנצלת. אם הכתבת היתה אמיצה כמו שהיא מחשיבה את עצמה (לוחמת ללא חת נגד כפייה דתית שהיא עצמה המציאה...) היא היתה צריכה לצטט בדיוק את מה שאשתי אמרה (טוב, היא אמרה לי את זה בארבע עיניים, ויכול להיות שיש פה ילדים בקהל ולא נעים לי לחזור על כמה מהמילים שהיא השתמשה בהן...). או אז הייתי מסיר בפני המקומון הזה את הכובע. במקום זה, אני מחזיר אותו אחר כבוד למקומו הראוי לו. בשירותים.