הקלות הבלתי נסבלת של ה"לייק"

כמה שאנחנו אוהבים לדבר בגנות פייסבוק, יש דבר אחד חיובי שהוא עשה – הוא גרם לכולם לאהוב אחד את השני. מהבוקר עד הערב, ועמוק אל תוך הלילה, אנחנו עסוקים כל הזמן בחלוקת "לייקים" לאחרים.

Make Like, Not War.

מישהו קם בבוקר ומספר לכולם שהוא ציחצח שיניים. מיד כולם עושים לו לייק. מישהו היה בחנות מגניבה ומוכרח לספר לכולם. עשרות לייקים תוך חצי שעה. מישהו שמע בדיחה והוא מוכרח לשתף, מישהו קרא ספר, צילם משהו, מתכוון ללכת לאנשהוא – מיד כולם אוהבים את מה שהוא עשה ומפרגנים לו.

החיים שלנו הפכו למרדף אחר הלייק.

אתה מעלה סטטוס ענק ואם אחרי שעה קיבלת רק מספר לייקים בודדים אתה שוקל חאראקירי. אפילו חמי, איש בן שבעים ומשהו שבימי חייו הספיק לעשות די הרבה דברים משמעותיים בתחום החינוך בעיר, התפלא באוזניי על העובדה שהוא קיבל רק 3 לייקים על סטטוס ארוך שהוא פרסם בנוגע למשהו שהפריע לו. משהו שהוא כתב ממש מתוך הקישקעס. שאלתי אותו ממתי הוא התחיל למדוד את חייו והצלחותיו לפי כמות הלייקים שהוא מקבל. זה לא סיפק אותו.

אבל עזבו את כמויות הלייקים.

לי יש שאלה עמוקה יותר – למה בפייסבוק אין מוצא אחר עבור אלו שמבקשים להשמיע ספקטרום רחב יותר של דעות מאשר פשוט "לייק"?

אני מניח שמאחורי הרעיון של ה"לייק" עמד הקונספט של אהבה והסכמה כלל עולמית. הרי המושג של "מדיה חברתית" היא להיות חברתיים. לאהוב. לפרגן. לעשות "לייק" לכל דבר. כפתור "דיסלייק" היה חותר תחת כל העניין הזה. זה היה שלילי ואנטי חברתי. ושליליות זה לא טוב לשורה התחתונה.

אם נסתכל מעבר ללייקים שאנחנו מחלקים על ימין ועל שמאל, ברור שפייסבוק לא מעוניינת לתת לאנשים את האופציה לא לאהוב דברים. פייסבוק זה כסף. המון כסף. וכשאתה נותן למאות מיליוני חברי פייסבוק את האפשרות לא לאהוב משהו שאותו חברה השקיעה מיליונים בפרסומו, זה עלול לשנות קצת לרעה את המאזן של צוקרברג וחבריו.

אז למה פתאום מפריע לי שהתגובה היחידה שעומדת לרשותי היא "לאהוב"?

כי הגיע יום הזיכרון.

איך אפשר להגיד שאתה "אוהב" פוסט שבו הכותב מספר על זה שסבא וסבתא שלו נרצחו בפיגוע טרור? איך מגיבים על כך שהרמטכ"ל לא הניח דגל על קבר של חלל צה"ל שיהדותו מוטלת בספק? האם לוחצים "לייק" לידיעה שבערב יום הזיכרון מישהו עתר לבג"צ בדרישה להגביל את הצפירה לאזורים בהם מתקיימים טקסים בלבד?

ואז אתה משליך מיום הזיכרון על יום רגיל ונזכר בעוד מקרים.

למשל, איך מגיבים על הזמנה לאיוונט של יום שנה למותו של קרוב-רחוק? ומה לעזאזל עושים בתגובה לפוסט שבו אתה מסכים עם הכתוב אבל מתקשה ללחוץ על האגרוף הקמוץ עם הבוהן למעלה בגלל שזה לא ממש מבטא את מה שאתה רוצה להגיד?

אני רוצה לאחל לכל אותם אנשים שאני מכיר שאיבדו מישהו יקר במשך 65 שנות קיום המדינה על מזבח העצמאות שלנו, שלא יידעו עוד צער. ושהאובדן הזה ישמש להם כמנוף למימוש הזיכרון דרך עשייה חיובית, כמו שאומרים "במותם ציוו לנו את החיים". חיים מלאי משמעות הרבה יותר עשירה מאשר אפשרות אחת סתמית.