יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

הבחירות העירוניות מתחממות בחורף

אמנם הבחירות המוניציפאליות יתקיימו רק בעוד שנתיים בערך, אבל כבר עכשיו מתחילים ברעננה לחמם את השמן כדי לשפוך על המדורה הרותחת שנקראת יחסי דתיים חילוניים בעיר.
נציגי מרצ, שביום יום "נלחמים", "נאבקים", "ממגרים", "עוצרים" ועוד פעלים לוחמניים, העלו בזמן האחרון את טון התגובות שלהם לכל נושא שמדיף ניחוח של דת. מעניין שאנשים שמתיימרים להיות שוחרי שלום, שוויון ופלורליזם, עסוקים כל היום במאבקים ומלחמות. אבל שיהיה.
לנציגי מרצ בעיר הצטרפו לאחרונה עוד "חובבי ציון". כשהם רוכבים על הגל העכור והאופנתי ששוטף את הארץ בעניין "הדרת נשים" ו"הקצנה דתית", נפתח בעיר סניף של "ישראל חופשית" – ארגון שכל מטרתו להלחם למען החופש של האזרחים מפני הדורסנות כביכול של הדתיים. אוי, כמה נורא להיות חילוני היום, שצריך ארגון שישמור על האינטרסים שלו, ויאפשר לו להיות עם חופשי בארצו, חופשי מכל דבר שנגוע בקצת מסורת, טפו טפו.
היו"ר של הסניף הרענני הוא בחור בשם שי אבן, אחד מנציגי מרצ במועצת העיר, שמתוקף תפקידו אחראי על "תיק הצעירים" ברעננה. אבן היה הרוח החיה מאחורי מרצ בבחירות העירוניות הקודמות, ותוך מסע הפחדה שיקרי ומלוכלך הוא הכניס את הציבור החילוני בעיר לפאניקה והצליח להגדיל את כוחה של מרצ ולהכניס למועצה 5 נציגים. כנציג הצעירים בעיר הוא עסוק אך ורק בלהתלונן כמה קשה להיות צעיר בעיר ובניסיונות לפתוח את החנויות ולהפעיל תחבורה ציבורית בעיר בשבתות.
שי אבן למד קצת פרסום, והוא מנצל את מה שלמד בצורה טובה. אני בטוח שמוטי מורל - עוד "קמפיינר" שפעם היה נחשב לפרסומאי והיום הוא ממליך מלכים בבחירות עירוניות וכל ניסיונו בפרסום מצטמצם לדמוניזציה של היריב – גאה בו.

המסע האנטי-דתי הנוכחי, שהוא רק הפרומו העדין למה שהולך לשטוף את העיר כשהבחירות יתקרבו, מקבל רוח גבית מהעיתון המקומי "קול רענן" – שאני קורא לו The Toilet Paper מאחר וזהו מקומו הראוי, ואצלנו הוא מגיע היישר לשירותים מתיבת הדואר, וגם שם הוא גורם לתחושת גועל.
לפני שבוע זעקה שם כותרת נגד סגן ראש העיר יואל עזרזר (נראה כמו ש"סניק חרדי) שהעיז לקרוא לעידית דיאמנט – עוד אחת מנציגות מרצ במועצה - בתואר "אנטישמית". מסתבר שבדיון בנושא הקצאת שטחים ציבוריים לבתי כנסת התגרתה דיאמנט בעזרזר כשאמרה שהדתיים בעיר "מתרבים מהר", ועזרזר שלא אהב את הביטוי הזה – ובצדק – קרא לה "אנטישמית". ובצדק.
רק מה, העיתון דאג להצניע את מה שגרם לעזרזר לכעוס. צריך לקרוא בעיון את כל ה"כתבה" עד שמגיעים לסיבה האמיתית לכותרת
לפני שנים, כשבית הכנסת שלנו היה בשלבי בנייה סופיים, התנגדו השכנים להתקנת המזגנים על הגג. אני זוכר את תפילות הימים הנוראים באותה שנה, שהיו באמת נוראיים כיון שהמזגנים טרם הותקנו. במקומם הוצבו ברחבי בית הכנסת מאווררים עומדים והרבה כבלים מאריכים קישטו את הרצפה. זה לא הפריע ל"עיתון" קול רענן לצטט בכתבה שכנים עלומי שם שהתלוננו על הרעש הבלתי נסבל של המזגנים על גג בית הכנסת שמדיר שינה מעיניהם... זאת, בזמן שהמזגנים טרם הותקנו בכלל!
אבל אל תבלבלו אותי עם העובדות... יש לי עדים! (השמות שמורים במערכת)
היום קול רענן מיישר קו עם "הארץ" ומייצר בעיר שיח מוטה בצורה חד משמעית. וכך כל הכנסת ספר תורה שמאלץ לסגור רחוב לכמה דקות הופך ל"תושבים זועמים – כאן זה לא מאה שערים!", וכל פרסומת קרועה המציגה אשה הופך להיות "הדרת נשים הגיעה לרעננה!". עם כל האופטימיות שאני יכול לגייס, וגם בימים טובים זה לא הרבה, אני בהחלט "חרד" למה שהולך להיות כאן בעוד שנתיים.

יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

המסכנוּת חוגגת

מאז שהפכתי להיות עצמאי לפני 6 או 7 שנים (איך הזמן רץ כשעצמאים...), הגעתי למסקנה שאני יכול עכשיו לעשות כל מיני דברים שתמיד רציתי ולא היה לי זמן בתור שכיר. אחד מהדברים האלה היה להתנדב למשטרת התנועה. חלק מהאנשים שאני מכיר הרימו גבה (מה, אתה מחפש לדפוק נהגים?...) וחלק פירגנו (תגיד, תפסו אותי לא חגור, הילדים לא חגורים ואני עם טלפון ביד אחת ולעפה ביד השנייה, יש איזה דרך שאתה יכול לבטל לי את זה?...)

לפני שבוע תפסתי נהג בעיר כשהוא נוהג ביד אחת ומשתמש באייפון שלו ביד השנייה. לא הייתי מספיק קרוב אליו כדי לדעת אם זה אייפון 4 או "רק" 3, אבל הייתי מספיק קרוב כדי לדעת שזה מוצר של אפל. הוא היה כל כך עסוק במכשיר תוך כדי נהיגה שהוא אפילו לא ראה את הניידת צמודה לו לדלת, עד שכרזנו לו לעצור בצד הדרך.

גיליתי שנהגים שנעצרים מתחלקים לשתי קבוצות - יש את אלה שיודעים שהם הולכים לחטוף, אז הם יושבים בשקט באוטו וממתינים עד שהשוטר יגיע אליהם. הקבוצה השנייה היא הנהגים ש"יוצאים להתקפה" - הם יוצאים מהאוטו ומיד מתחילים "מה עשיתי?! מה קרה?! הרגתי מישהו?!"...
כמובן שבקבוצה זו יש גם תת-ז'אנר של אלה שמיד מתחילים להתנצל ולהתבכיין ולהתחנן ולספר לך כל מיני מעשיות. הנהג הזה היה מהקבוצה האחרונה. "אני בדיוק מגיע מהעיריה. אשתי עזבה אותי ואין לי כסף ואני הייתי עכשיו בעיריה כי ביקשתי הנחה לחוגים של הבן שלי, אני מבקש, תעשו לי טובה, אין לי כסף, אתם לא מבינים באיזה סרט אני חי, זה היום הכי שחור בחיים שלי"...

הסתכלתי על הנהג. הוא נראה איפה שהוא באמצע שנות ה-30 שלו. הוא לבש חולצה מנדפת זיעה של אדידס (בין 150 ל-200 ש"ח לפחות), מכנסי ריצה של נייקי (מעל 100 ש"ח לפחות) נעל קרוקס חדשות (נגיד 300 ש"ח) וכמובן היה לו אייפון (בפעם האחרונה שהציעו לי אייפון דיברו על 200 ש"ח שיחות בחודש לפחות). בקיצור, או שהבחור קיבל את כל הדברים האלה בתור מתנת פרידה מאשתו, או שהוא לא יודע לדחות סיפוקים, או שהוא לא יודע לעשות תיעדוף של ההוצאות שלו, או שהוא פשוט משקר.

אני בחרתי את האפשרות האחרונה. ההגנה הכי טובה היא התבכיינות. מצטער, עלי זה לא עובד. אם אין לך כסף, אל תעשה עבירות תנועה שעליהם אתה עלול לשלם 1000 ש"ח (אגב, גם אם אתה נוחי דנקנר מומלץ לא לעשות עבירות תנועה, אבל אם אתה חי כמו דנקנר אתה יכול לרשום צ'ק ולשכוח מזה...)

השותף שלי בחר ללכת לקראת ה"מסכן". הוא גילה שהוא נוהג ללא רשיון רכב בתוקף ("אשתי לא עונה לטלפונים שלי, ובטח היא קיבלה את הרשיונות ולא חידשה...") ונתן לו דו"ח אזהרה. עכשיו הוא בטח הלך לקנות לעצמו משהו ב-1000 ש"ח האלה שהוא חסך...

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

אף אחד לא באמת קורא את מה שאתה כותב...


כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה ואני אומר "קופירייטר", התגובות מתחלקות, כמו הרבה דברים, לשלוש: יש את אלה שיודעים מה זה אומר ואז הם מתעניינים מי הלקוחות שלי ומה עשיתי בזמן האחרון; יש את אלה שאומרים "הו, זה נשמע מעניין" למרות שאין להם מושג ירוק מה זה אומר, ומבחינתם קופירייטר יכול להיות אחד שמעתיק דברים או זה שאחראי על זכויות יוצרים; ויש את אלה שלא יודעים אבל באמת מתעניינים.
אז גילוי נאות – כתיבה שיווקית היא העיסוק העיקרי שלי ומזה אני מתפרנס, די בכבוד, תודה ששאלתם. למרות זאת, אני מוצא את עצמי פעם אחר פעם בפגישות עסקים עם לקוחות שאומרים לי – "טוב, פה תחרטט משהו, בין כה וכה אף אחד לא קורא טקסטים..."
בהתחלה הבלגתי. הייתי זקוק לכל עבודה ולא רציתי להרגיז לקוחות. היום אני מרשה לעצמי לפעמים לחייך במתיקות מאולצת ולשאול – "אז למה בעצם אתם צריכים אותי?"
כשאני במצב רוח קצת פחות נדיב אני מבקש מהלקוח להבהיר לי מה הוא התכוון בדיוק כשאמר "לחרטט". זה בדרך כלל גורר הרבה כחכוחים בגרון והתנצלויות ו"אל תבין אותי לא נכון, אני דווקא קורא כל מה שאתה כותב, אבל אנשים היום בעידן האינטרנט..."
שמעתי את התירוצים הדחוקים האלה מלקוחות בתחום ההיי-טק ומתחום הנדל"ן, מלקוחות ששילמו לי מעט יחסית וכאלה ששילמו לי די הרבה. הגעתי למסקנה שבשביל רוב הלקוחות אני סוג של עלה תאנה – הם זקוקים לקופירייטר כדי להתהדר בו אבל מבחינתם אני יכול לכתוב בגוף הטקסט את שמות כל האנשים מספר הטלפונים של תל אביב רבתי. אנשים הרי לא קוראים טקסטים.
אחד המקרים הכי זה-היה-מצחיק-אם-זה-לא-היה-עצוב קרו לי לפני חודש, כשהוזמנתי לכתוב ברושור עבור מוסד חינוך פרטי שמעוניין לגייס תרומות בחו"ל. על פניו נדמה שכל מילה בברושור כזה צריכה להיות מושחזת בצורה מדויקת כדי שתפגע בדיוק בלב של התורמים הפוטנציאליים כדי שאלה יפתחו את הכיס. התאכזבתי, אבל לא ממש התפלאתי, כשמשרד הפרסום שהתקשר איתי לצורך הכנת הברושור אמר "הטקסטים לא צריכים להיות ארוכים מדי. אף אחד לא קורא את זה ממילא..."

אני לא מאלה שמתבכיינים על "כמה טוב היה פה בעבר", אבל אני חייב להגניב דוגמה קטנה. הנה מודעה של טימברלנד. כולה מודעה של נעליים. למה אני צריך לקרוא 500 מילה על נעליים?! שים את הנעל בענק על כל העמוד, שים את הלוגו של טימברלנד בגודל אוטובוס, ומי צריך יותר מזה?!
אז זהו - שמשרד הפרסום לגאס-דילייני חשב בשנות ה-90 שצריך טקסט שיספר את סיפור הנעליים המדהימות של טימברלנד. זה מתחיל בכותרת מעוררת סקרנות ונמשך בטקסט מעולה שכתוב כמו סיפור שמוביל אותך פנימה ולפני ששמת לב קראת את כולו.

זה הרבה טקסט או מעט?...

אני תמיד אומר שאם הטקסט מעניין יקראו אותו. למעשה, אם הגעת עד כאן אז לפי הערכה גסה שלי קראת בסביבות 350 מילה, לא כולל הכותרת. אז או שהטקסט עניין אותך, או שכתבתי ממש מעט...




יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

יש Wi-Fi באושוויץ?...

ביום חמישי בבוקר מיינתי כביסה נקייה. ואז זה הכה בי. זרקתי את הבגד שהחזקתי ביד כאילו עבר בו זרם חשמל והתחלתי לרעוד.
48 שעות קודם עוד הייתי בפולין. הייתי במחנות בו מיינו בקפדנות גרמנית אופיינית את כל הפריטים שהיהודים סחבו איתם לשם. בגדים לערימה אחת, תכשיטים לערימה אחרת, נעליים, טליתות, אפילו ערימות של גפיים תותבות. הכל עבר מיון והכל נאסף בשיטתיות.

הצטרפתי למסע לפולין של הכתה של הבן שלי. למרות חוסר ההתלהבות הראשונית לרעיון, הגעתי למסקנה שזו בעצם ההזדמנות היחידה שלי להגיע לשם. בהתחלה לא חשבתי שאני זקוק להזדמנות כזאת, כי לא היה לי צורך "לסגור מעגל" או לחפש שורשים. אני לא דור שני ואפילו לא שלישי. אבל אחרי שדיברתי עם אנשים שאני מעריך את דעתם, החלטתי להצטרף.
עוד סיבה לחוסר התלהבות נבעה מעצם הנסיעה עם חבורה של כ-90 בני נוער. אמנם בני נוער דתיים מבתים טובים, אבל עדיין...
כבר במטוס אפשר להבחין בהבדל העצום בין הנוער "שלנו" לאחרים בני גילם. קבוצה של נערים ונערות שנראו ונשמעו כאילו שהם בדרך לסופשבוע באילת או באיביזה. התנהגות בוטה, גסה, מתריסה. בין המושבים במטוס (לקרוא לדברים האלה "מושבים" זו מחמאה. ישבתי בחיי על שרפרפי עץ יותר נוחים) מצאתי שארית מ"מסע" של תיכון אחר שכנראה היה כאן לפנינו. ה"הזמנה" אומרת הכל...

נחתנו מוקדם בבוקר ומיד יצאנו לסיור בוורשה. מהר מאד שמתי לב להבדלים שימשיכו ללוות אותנו לאורך כל השבוע – יש את הגרעין הגדול שצמוד למדריך, אותם 75% שמקשיב בדריכות, מתעניין, מביע דעה. השאר מחולק בין אלה שסתם נגררים ומתלהבים ממכוניות או חלונות ראווה, לבין אלה שעושים כל מאמץ כדי להראות לסביבה שהם פה בעל כורחם וכל מה שמעניין אותם זה האם Wi-Fi בסביבה כדי שיוכלו לעדכן סטאטוס...
תהרגו אותי אם אני מבין למה הם בזבזו להורים שלהם כמעט 6000 ₪ כדי להסתובב שבוע עם פרצוף משועמם באחת הארצות הכי משעממות שראיתי בחיים שלי. הנקודות היחידות בהן הם הביעו איזה שהוא התלהבות היתה בהפסקות העישון, הפסקות השירותים בתחנות דלק שם הם פינטזו על הבירות המקומיות, ובהגעה למלון בסוף כל יום כשהם מתעלמים מכל שאר החברים, דורכים על שאר המזוודות, מתבייתים על שלהם וגוררים אותה ללובי כדי שיוכלו לתפוס פינה ולגלוש בשקט. מבחינתם המסע לא היה בין קהילות שהוכחדו, בורות הריגה ומחנות השמדה, אלא בין אנטנות סלולריות, חנויות נוחות ובתי מלון ברמת 2 כוכבים.
השתדלתי לא לתת לאחוזים השוליים האלה להפריע לי לחוות את המסע הזה. זה לא היה קל. אבל כל השבוע הזה לא היה קל. המעברים החדים מדי – מצד אחד טקסים מרגשים עד דמעות ומצד שני שירה וריקודים חסידיים באוטובוס בהתלהבות עצומה. אבל למרות הקושי זה היה שווה. אין מילים שיכולות לתאר את התחושה שאני מסוגל להיכנס למקום כמו בירקנאו, חלמנו, בלז'ץ או טרבלינקה, להיכנס יחד עם הבן שלי כמו מאות אלפי אבות ובנים לפני כמעט 70 שנה, ולזכות לצאת משם בראש מורכן מכאב אבל גם מורם מגאווה, שלמרות הכל אנחנו עדיין כאן.
אחרי שבוע בפולין אתה שבע. שבע מהמספרים, שבע מהמראות. אתה שבע מהיערות האפלים והשותקים בהם קבורים אלפים, שבע מהכבישים האינסופיים שמובילים לעוד קהילה שנמחקה, שבע ממסילות הרכבת שאתה עובר מעליהם ומצטמרר מהידיעה שעל הפסים האלה בדיוק שעטו קרונות עם אנשים בדרכם האחרונה.
ואתה רק רוצה כבר לצאת מהמדינה הארורה הזאת, להתקלח, לשפשף את העור חזק כדי לנסות להוריד מעצמך את התחושה שלעולם לא תצליח להוריד, את ריח האכזריות והשנאה שעדיין מרחפת שם באויר.
שלום לך פולין, ולא להתראות

יום שבת, 22 באוקטובר 2011

השדרוג - חלק 2

האידיליה נמשכה בערך יום וחצי.
במשך אותם 36 שעות לא ניתן היה להפריד בין הבן שלי למכשיר הנוקיה החדש, הדקיק והמבריק שלו. מרוב פונקציות הוא התקשר אלי 3 פעמים רצוף באמצעות פקודה קולית ונהנה, כמו ילד (דהה, הוא באמת ילד!...) לראות שהטלפון אכן מזהה את קולו ומחייג אלי! אכן, פלאי הטכנולוגיה.

ביום שישי הוא כבר היה באורגנ' שוב, ובילה שם כמה שעות טובות. הוא גילה שהטלפון לא פותח את תיקיית התמונות ולא מוכן להחליף את הצלצול שהוא קבע לקבלת הודעה. אנשי השרות שיודעים רק להיות קוליים ולמכור טלפונים, ניסו להתעסק עם המכשיר (בדיוק כמו שהבן שלי עשה לפניהם ואפילו בפחות מומחיות) והודיעו לו שיש בעיה עם המכשיר. נו קידינג! כשהוא אמר להם שהוא קיבל את המכשיר רק לפני יומיים, הם ענו (ועכשיו מגיע החלק הממש טוב) "טוב, מה אתה רוצה, זה לא הטלפון הכי טוב שיש"...

המשך יבוא. ועוד איך...

יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

השדרוג - סאגה בהמשכים

שדרוג. איזו מילה נפלאה. לפעמים יש תחושה שהחיים הם סוג של מירוץ אחרי השדרוג הבא. החברות המספקות לנו שירותים תמיד שמחות לשדרג אותנו לדבר הבא, לדור הבא, בין אם מדובר בחבילת גלישה, מכונית שכורה, חדר במלון, טיסה לחו"ל או מנוי לקאנטרי קלאב. לפעמים אנחנו אפילו לא נדרשים לשלם עבור השדרוג, מספיק איום מרומז או רקיעה ברגליים ופתאום אנחנו גם זוכים לשדרג את הגאווה העצמית. כי מילא שאין דבר שיותר מספק אותנו מלהרגיש שאנחנו מקבלים יותר – כאן אנחנו אפילו משלמים אותו דבר כמו השכן ממול אבל מתהדרים בדבר הבא.
הבן שלי קיבל לפני כמה חודשים "צו ראשון" שזה בכלל בסיס לפוסט נפרד (או 3 שנים של פוסטים, אבל עוד חזון למועד...). מיד הוא סיפר לי בגאווה שהוא זכאי עכשיו לשדרג את עצמו לחבילת חיילים בחברת הסלולר. לא פלא. בזמן שכל ילד בטרום-טרום-חובה מחזיק אייפון חדש, הוא "נאלץ" להשתמש  במכשיר פרהיסטורי במושגים סלולריים.
הוא התקשר לאורנג' וקיבל מהם הצעה. זו היתה הזדמנות מצוינת לשיחת אבא-בן כדי להסביר לו את כלל הצרכנות הנבונה מספר 23: לעולם אל תתפתה להצעה הראשונה כי אם תאיים שאתה עובר לחברה אחרת תמיד ישלפו הצעה טובה יותר. קצת כמו סצנת השוק בסרט של מונטי פייטון – אתה חייב להתמקח.
הוא התקשר לפלאפון ולסלקום, ומצויד בהצעות נגדיות פנה שוב לאורנג'. בדיוק כמו בתסריט של כל איש מכירות מתחיל, הציעו לו הצעה הרבה יותר טובה. הוא איים בעזיבה וקיבל הצעה עוד יותר נדיבה. בנקודה זו הייתי אמור לשמוח – הבן שלי מקבל מכשיר יותר משוכלל משלי, ואני לא צריך לשלם יותר ממה שאני משלם כרגע. חשבתי לתומי שכל מה שנשאר לי לעשות זה לחתום על העסקה. אבל לאורנג' היו מחשבות אחרות.
הבן שלי נסע למרכז השרות של אורנג' וישב שם במשך שעה לתורו. בשלב מסוים קיבלתי ממנו טלפון והתבקשתי על ידי נציג השרות לאמת פרטים. הוא שלח לי מייל עם פרטי העסקה, אני שלחתי לו חזרה פקס עם חתימה וצילום תעודת זהות, וככה החלפנו מידע במשך כחצי שעה. חשבתי שסיימנו. בשלב מסוים התקשרתי לבן שלי ושאלתי מה קורה. מסתבר שנציג השרות הגאון גילה (אחרי שעה וחצי) שהוא לא יכול לסגור את העסקה בגלל שהבן שלי עוד לא בן 18, ולכן אני לא יכול לעשות ייפוי כוח בשלט רחוק!
נאלצתי להגיע יחד עם הבן שלי למרכז השרות (או חוסר השרות), לסבול את הסחבקיות המעושה של הנציג, לחתום על הרבה טפסים, לחכות, לקפוא מהקור של המזגן, לאבד את הסבלנות, לחכות עוד קצת, ואז אחרי קרוב לשעתיים לקבל את המכשיר. אז הבן שלי השתדרג. עכשיו הוא מסתובב עם המכשיר ומנסה ללמוד איך להגדיר צליל מסוים בתור רינגטון. חס וחלילה שהוא יפתח את החוברת המצורפת ויקרא – אולי הוא יגלה איך זה עובד...


יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

מי הזיז את התפילה שלי?

כשאנשים פרטיים מקבלים החלטות חדשות לשנה החדשה, החלטות אלו יכולות להשפיע על עצמם ועל הסביבה הקרובה להם. אלא אם כן קוראים להם יגאל עמיר, למשל...
אבל עזבו פוליטיקה.
כשגופים גדולים יותר מקבלים החלטות הם משפיעים על מעגל נרחב יותר, והחלטות אלו עלולות להשפיע לרעה על החלטות טובות שאנשים מסוימים מתוך אותו מעגל קיבלו על עצמם. במקום ללכת במעגלים, אני אביא דוגמא מהחיים.
בית הכנסת שבו משפחתי ואני מתפללים הוא שם דבר בעיר. כשהוא נוסד התקבצו בו הרבה יוצאי דרום אפריקה מבוססים ועוד נספחים אנגלוסקסים אחרים. הם הגיעו לשם בגלל הכריזמה של הרב והעובדה שהשפה השלטת בבית הכנסת היא אנגלית. אנחנו הצטרפנו בגלל שבניגוד לבתי כנסת "ישראליים" שמתייחסים למתפללים חדשים כמו לחלון שקוף, ב"שבטי ישראל" נהגו כמו בחו"ל – פרצוף חדש תמיד היה מתקבל בחום כמו אח אובד. עם השנים השתנתה קצת האווירה אבל היא תמיד נשארה חמה, תומכת ומקרבת.
פעמיים בשנה, עם השינוי הצפוי של השעון, היו הגבאים מודיעים שזמני התפילה בשבת בבוקר עומדים להשתנות. לקראת הקיץ ההודעה על תחילת התפילות ב-8:30 היתה מתקבלת בקריאות נלהבות, לעומת קריאות בוז כשהיו מודיעים לקראת החורף ששחרית בשבת תתחיל מעתה ב-8. מסורת.
אבל כמו הויכוח שלעולם אינו נגמר בין אלה שאוהבים להזיז את המחוגים לבין אלה שמעדיפים להישאר כל השנה עם אותו שעון, גם בבית הכנסת שלנו הדיון לא נרגע. השנה לקחו הגבאים את הדיון צעד אחד קדימה והפיצו בחודש אלול שאלון: האם אתה בעד או נגד קביעת התפילה בשבת בשעה 8:30 במשך כל השנה. לצד השאלון היה גם הסבר: אנשים רבים מתקשים להגיע לתפילה בשעה 8, והזזת התפילה קדימה בחצי שעה תוכל לעזור לאותם זוגות צעירים שמאד רוצים להתפלל אך הגברים נאלצים להגיע עם ילדיהם הקטנים במנשאים ועגלות לבית הכנסת (המאפשר לנשותיהם להמשיך את שנת היופי שלהן). בהזזת התפילה ל-8:30 יוכלו הגברים להתפלל במניין המוקדם ב-7 (דהה?...) ואז לחזור הביתה ולאפשר לנשותיהם להגיע לתפילה גם הן.
אכן, ימות המשיח!
עכשיו בואו נהיה ריאליים (לא ציניים, חלילה...). מי שמגיע לבית הכנסת בשבת בבוקר ונראה כמו חייל בפתיחת ציר, חגור במנשא קדמי ובו תינוק ועל גבו תיק צבעוני עמוס מגבונים, חיתולים, בקבוקים ואוכל לשבוע, ובהצלב יש לו גם תיק טלית, הוא לא בדיוק אחד כזה שיקום בהנץ כדי להגיע למניין של 7. אשתו רוצה לישון ולא ממש מעניין אותה שבעלה לא יוכל להתפלל עם תינוק מתפתל על החזה. בינינו - גם לבעל זה לא ממש מזיז...
חוצמזה, מי שמגיע באיחור אופנתי של חצי שעה או יותר לתפילה, מי שנכנס לבית הכנסת עם משקפי שמש על העיניים ומסטיק בפה ואז עומד מאחורה ומנהל שיחות נפש עם החברים שלו, ימשיך להגיע באיחור גם אם התפילה תתחיל ב-11.
ומה עם אלה שהזזת התפילה קדימה בחצי שעה בשבתות החורף הקצרות תגרום להם למהר ולשבת לאכול צהריים כדי שיוכלו להנות קצת מנוכחות הילדים שלהם לפני שהם קמים מהשולחן ורצים לפעולה בתנועת הנוער? בעיה שלהם.
לפני ראש השנה התבשרה הקהילה שלאחר התלבטויות רבות נפלה החלטה – מהיום יחלו התפילות בשבת בבוקר בשעה 8:30 במשך כל השנה. שוין.
ועכשיו מגיע השיא: היום, יומיים לפני סוכות, שלחו הגבאים מייל לכל הקהילה ובו הודעה: כיוון ש"זמן קריאת שמע" לא מחכה לאף אחד, מי שיבחר להגיע למניין הרגיל ב-8:30 בחודשי החורף ימצא שהוא עבר את הזמן. אז מה הפתרון הגאוני? שמעכשיו נזכור לומר את פרקי שמע בבית לפני ההגעה לבית הכנסת ובכך נצא ידי חובה.
בכך, גם הגבאים שלנו "יצאו ידי חובה". הם זכו באהדת המאחרים הכרוניים וגם רחצו את ידיהם מהבעיה. אתה רוצה לצאת ידי חובת קריאת שמע בזמן? תזכור להגיד בבית!

יום שני, 10 באוקטובר 2011

שנה חדשה, החלטות חדשות

"אשתי תמיד אומרת..." נשמע כמו התחלה של מופע סטנדאפ.
אבל ברצינות, אשתי תמיד אמרה שאני צריך לפתוח בלוג. אני עוסק בכתיבה כל היום, אני כותב לפרסום, אני כותב למגירה, אני אפילו כותב דו"חות... וכשאני לא כותב אני מתכנן מה אני הולך לכתוב

אשתי גם תמיד אומרת שאני מקטר יותר מדי. אולי זה הגיל. אולי זה אני.
היא גם אומרת את זה בחיוך ובאהבה. אני דווקא קורא לזה "הבעת דעה". סמנטיקה.
אבל יכול להיות שאם הייתי "מביע את דעתי" בכתיבה לא הייתי צריך "לקטר"...

שנה חדשה היא הזדמנות מצוינת כדי לקבל החלטות חדשות. ליישם אותן זה קצת יותר מסובך.
לכן זה נפלא שאפשר בכמה שניות לפתוח בלוג ולכתוב, והנה - כבר יישמתי את אחת ההחלטות שלי לשנה זו.
כמה פשוט.
ואם מישהו יקרא את זה - זה בונוס.
אני את שלי עשיתי.

שנה טובה