יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

יש Wi-Fi באושוויץ?...

ביום חמישי בבוקר מיינתי כביסה נקייה. ואז זה הכה בי. זרקתי את הבגד שהחזקתי ביד כאילו עבר בו זרם חשמל והתחלתי לרעוד.
48 שעות קודם עוד הייתי בפולין. הייתי במחנות בו מיינו בקפדנות גרמנית אופיינית את כל הפריטים שהיהודים סחבו איתם לשם. בגדים לערימה אחת, תכשיטים לערימה אחרת, נעליים, טליתות, אפילו ערימות של גפיים תותבות. הכל עבר מיון והכל נאסף בשיטתיות.

הצטרפתי למסע לפולין של הכתה של הבן שלי. למרות חוסר ההתלהבות הראשונית לרעיון, הגעתי למסקנה שזו בעצם ההזדמנות היחידה שלי להגיע לשם. בהתחלה לא חשבתי שאני זקוק להזדמנות כזאת, כי לא היה לי צורך "לסגור מעגל" או לחפש שורשים. אני לא דור שני ואפילו לא שלישי. אבל אחרי שדיברתי עם אנשים שאני מעריך את דעתם, החלטתי להצטרף.
עוד סיבה לחוסר התלהבות נבעה מעצם הנסיעה עם חבורה של כ-90 בני נוער. אמנם בני נוער דתיים מבתים טובים, אבל עדיין...
כבר במטוס אפשר להבחין בהבדל העצום בין הנוער "שלנו" לאחרים בני גילם. קבוצה של נערים ונערות שנראו ונשמעו כאילו שהם בדרך לסופשבוע באילת או באיביזה. התנהגות בוטה, גסה, מתריסה. בין המושבים במטוס (לקרוא לדברים האלה "מושבים" זו מחמאה. ישבתי בחיי על שרפרפי עץ יותר נוחים) מצאתי שארית מ"מסע" של תיכון אחר שכנראה היה כאן לפנינו. ה"הזמנה" אומרת הכל...

נחתנו מוקדם בבוקר ומיד יצאנו לסיור בוורשה. מהר מאד שמתי לב להבדלים שימשיכו ללוות אותנו לאורך כל השבוע – יש את הגרעין הגדול שצמוד למדריך, אותם 75% שמקשיב בדריכות, מתעניין, מביע דעה. השאר מחולק בין אלה שסתם נגררים ומתלהבים ממכוניות או חלונות ראווה, לבין אלה שעושים כל מאמץ כדי להראות לסביבה שהם פה בעל כורחם וכל מה שמעניין אותם זה האם Wi-Fi בסביבה כדי שיוכלו לעדכן סטאטוס...
תהרגו אותי אם אני מבין למה הם בזבזו להורים שלהם כמעט 6000 ₪ כדי להסתובב שבוע עם פרצוף משועמם באחת הארצות הכי משעממות שראיתי בחיים שלי. הנקודות היחידות בהן הם הביעו איזה שהוא התלהבות היתה בהפסקות העישון, הפסקות השירותים בתחנות דלק שם הם פינטזו על הבירות המקומיות, ובהגעה למלון בסוף כל יום כשהם מתעלמים מכל שאר החברים, דורכים על שאר המזוודות, מתבייתים על שלהם וגוררים אותה ללובי כדי שיוכלו לתפוס פינה ולגלוש בשקט. מבחינתם המסע לא היה בין קהילות שהוכחדו, בורות הריגה ומחנות השמדה, אלא בין אנטנות סלולריות, חנויות נוחות ובתי מלון ברמת 2 כוכבים.
השתדלתי לא לתת לאחוזים השוליים האלה להפריע לי לחוות את המסע הזה. זה לא היה קל. אבל כל השבוע הזה לא היה קל. המעברים החדים מדי – מצד אחד טקסים מרגשים עד דמעות ומצד שני שירה וריקודים חסידיים באוטובוס בהתלהבות עצומה. אבל למרות הקושי זה היה שווה. אין מילים שיכולות לתאר את התחושה שאני מסוגל להיכנס למקום כמו בירקנאו, חלמנו, בלז'ץ או טרבלינקה, להיכנס יחד עם הבן שלי כמו מאות אלפי אבות ובנים לפני כמעט 70 שנה, ולזכות לצאת משם בראש מורכן מכאב אבל גם מורם מגאווה, שלמרות הכל אנחנו עדיין כאן.
אחרי שבוע בפולין אתה שבע. שבע מהמספרים, שבע מהמראות. אתה שבע מהיערות האפלים והשותקים בהם קבורים אלפים, שבע מהכבישים האינסופיים שמובילים לעוד קהילה שנמחקה, שבע ממסילות הרכבת שאתה עובר מעליהם ומצטמרר מהידיעה שעל הפסים האלה בדיוק שעטו קרונות עם אנשים בדרכם האחרונה.
ואתה רק רוצה כבר לצאת מהמדינה הארורה הזאת, להתקלח, לשפשף את העור חזק כדי לנסות להוריד מעצמך את התחושה שלעולם לא תצליח להוריד, את ריח האכזריות והשנאה שעדיין מרחפת שם באויר.
שלום לך פולין, ולא להתראות

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה