ממתי הודעות אישיות ואינטימיות הפכו להיות נחלת הכלל (או "למה אני שונא קבוצות וואטסאפ")

קבוצות וואטסאפ הן המצאה גאונית. באמת.

זו דרך מצוינת להיות בקשר מיידי עם קבוצה נבחרת של אנשים. אפשר לארגן אירועים קבוצתיים בקלות, לקבל פידבק כמעט מיידי, או סתם לשתף תמונה משפחתית סביב העולם.

אבל כמו הדינמיט, שההמצאה שלו היתה לצרכי כרייה וחציבה באבן והפכה לבסיס של פצצות וחורבן, גם קבוצות וואטסאפ זורעות היום הרס במרחב הוירטואלי.

לא עובר שבוע שבו יש למישהו יום הולדת באחת הקבוצות שחייבים להיות חלק מהן. תמיד יש את הראשון שמזהה בשעה מוקדמת את היום המיוחד בפייסבוק (ברור, הוא התעורר ומיד גישש לחפש את הטלפון, כדי להתעדכן במה שקרה במשך הלילה, כולנו הרי סובלים מ-FOMO) וממהר לברך את בעל או בעלת השמחה. ואז אחד אחרי השני הם מתחילים לצפצף. "יום הולדת שמח!", "מזל טוב אלופפהההההה!" "בריאות, הצלחה והמון שמחההההה!", שלא לדבר על אלה שמתעקשים לחרוז חרוזים כאילו הם מורה בכיתה א'.

וכיוון שכל אחד יכול לראות את הברכה של זה שמיהר לכתוב קודם, לבאים בתור יש זמן לתכנן ברכה הרבה יותר טובה ומושקעת, כזאת שאולי אפילו תזכה בתגובות על השנינות.

כולם ממהרים לכתוב ולברך, וזה נראה יפה, אבל אף אחד לא עצר לשאול (כמו הילדה הקטנה היחידה והתמה עם שתי הצמות) "למה?". למה ברכה אישית למישהו שבאמת איכפת לך ממנו לא מופנית אליו או אליה ישירות? למה צריך להעמיס (ולהמאיס) את הקבוצה בברכות האלה? זו תחרות, כדי להראות מי מברך טוב יותר? מי שם יותר אימוג'ים? כאילו, "ראיתי את הברכה שלך ואני משווה ומעלֶה!"

ומילא ברכות, אבל לפעמים לא עלינו אנשים חולים, והראשון בקבוצה מפנה את תשומת הלב שמישהו בבית החולים או מנותח או עבר תאונה, ואז מתחילה התזמורת "תרגיש טוב!", "החלמה מהירה", "וואו, מה קרה?"... כאילו, אם באמת איכפת לכם, למה אתם לא שולחים הודעה פרטית למי שבאמת סובל, במקום שכל הקבוצה תסבול?!

ואם אני כבר בעניין הברכות המעיקות, מה עם הפוסטים המרגשים לבני הזוג בפייסבוק? למה לעזאזל שמישהו ישתפך ביום הנישואים או ביום ההולדת ויכתוב דברים שצריכים להאמר רק בין בני זוג (ואם אתם ממש חייבים לכתוב את זה בחוץ, אז למה לא על הקיר שלו/שלה?!) כדי שכוווולם יראו כמה הוא אוהב אותה? כמה היא נשמה שלו? כמה שהיא רק חצי בנאדם בלעדיו? אז תגידו את זה אחד לשני! בַפנים. או באוזן.

פעם לרוץ ולספר לחברה היה נחשב זול וולגרי. היום כולם מספקים לצוקרברג את הפרטים הכי אינטימיים בלי למצמץ.

ונמוך יותר מאלה, יש את האנשים שמברכים בפאתוס את הילדים הקטנים שלהם, מעלים פוסט סוחט דמעות ולייקים ביום ההולדת של "הנסיכה" או של "יורש העצר" וכותבים כמה הם אוהבים אותה, כמה הוא שינה להם את החיים. והילדים האלה עוד לא יודעים איך לזחול, שלא לדבר על זה שאין להם חשבון פייסבוק! אז למי אתה כותב את כל זה?! רעבאק, אם היית באמת אוהב את הילד שלך היית מחבק אותו ומשחק איתו במקום להיות צמוד למסך ומקושש לייקים מאנשים שאתה בקושי מכיר...

זהו. הוצאתי. עכשיו אני רגוע.

זהירות, לא איכפת לי על הכביש

לפני שבוע המדינה רעשה בעקבות המוות הטרגי של פלורי ויטל בת ה-33, שנפגעה מרכב כשחצתה כביש במעבר חציה. אמא של שני ילדים קטנים, בני 4 ושנתיים, נהרגה כי נהג אחד לא שם לב שהרכב לפני עצר כדי לאפשר לה לחצות. הוא פגע ברכב בעוצמה והעיף אותו על פלורי. הסיבה? הנהג היה עסוק בטלפון הנייד.

כולם שיתפו את הידיעה, הצמידו אימוג'ים של בכי וצער, צקצקו בלשון כמה זה נורא...

ואז עברו הלאה.

והשבוע?

האם המוות של פלורי ויטל השפיע על מישהו או שינה משהו?

ממש לא.

אחרי תאונות/טרגדיות כאלה יש את המומחים-מטעם-עצמם שמתלוננים על "הנהג הישראלי". אז האם הנהג הישראלי גרוע יותר מנהגים אחרים בעולם? לא בטוח. האם הסחת הדעת בכביש זה בגלל שנהיינו מכורים כל כך למסכים שלנו? אולי התאונות נובעות מהחום של הקיץ וחוסר הסבלנות שלנו? או שזה בגלל המצב הבטחוני, הלחץ התמידי שאנחנו חיים בו? או אולי זה בכלל תוצאה של תרבות החפיף (והמוטציות שלו "יהיה בסדר", "חפרת", ו-"שחרר סבא'לה") ששולטת אצלנו?

לדעתי, התשובה פשוטה מאד - לאנשים לא איכפת.

נכון, זה לא מדעי, זה לא מגובה בסטטיסטיקות, זה כוללני מדי, אבל זה כל כך נכון.

לאנשים לא איכפת. ואני לא מדבר על אלה שמזלזלים בצורה מופגנת בחוקי התנועה, או על בדואים בנגב שיורים תוך כדי נהיגה. אני מדבר על האנשים ה"נורמטיביים".

תסתכלו סביב בכביש. תסתכלו על אותם "אנשים נורמטיביים" שנוהגים כאילו שהם בחוף הים, עם יד ימין שמחבקת בנונשלנטיות את הגב של הכסא לידם.

תסתכלו על האמהות האלה שיבואו בתלונות לגננת ולמורה על כל שטות, אבל הילד שלהן עושה חוג זומבה במושב האחורי והן פשוט "לא שמו לב"...

וזה ממשיך עם אלה שתופסים חניית נכים ("אני באוטו, אם יבוא נכה אני אזוז") או עומדים על מעבר חצייה, כי הפיצוצייה ממש קרובה וחבל בשביל סיגריות לחנות רחוק וללכת ברגל.

ויש את "האנשים הנורמטיביים" שנוהגים עם אוזניות, ואלה שאוכלים / שותים / מתאפרים / מתגלחים / מנהלים את המשרד שלהם בזמן הנהיגה. או אלה שנוהגים תמיד בנתיב השמאלי. והנהגים שחותכים אותך מימין או משמאל או באמצע כיכר, ואז נותנים לך ניפנוף כזה וחיוך, בקטע של "וואי סליחה אחי, אבל הכל טוב".

לאנשים לא איכפת, וזה לא משנה גיל, מגדר, מוצא עדתי, רמת השכלה או הכנסה, אם הם גרים בדירה שכורה או בוילה יוקרתית, אם הם נוהגים במזדה-ליסינג אפרורית או בלקסוס מבריקה. הם יכולים להיות מנכ"לים של חברות, רופאים שמצילים חיים, מורים ומחנכים של הדור הצעיר, אנשים שמתנדבים תמיד לוועד ההורים של בית הספר ומעורבים בקהילה. ברגע שהם מתיישבים מאחורי ההגה, הם הופכים להיות לא איכפתיים.

עשר שנים התנדבתי במשטרת התנועה, עד שהגעתי למסקנה שליותר ויותר נהגים פשוט לא איכפת. תגובות כמו "מה קרה? מה עשיתי? הרגתי מישהו?!" הלכו ונהיו תכופות יותר, ולא שמעתי אותן רק מערסים. יותר ויותר שמעתי מאנשים "נורמטיביים" את התלונות "מה, אתה נותן לי דו"ח? אבל התנצלתי! אין לך לב אתה, אתה סתם משועמם", וכמובן הקרם-דה-לה-קרם של התגובות "שיהיה לך לתרופות!"

יכולתי להבליג ולהמשיך להתנדב כי זה חשוב, אבל הבנתי שגם למשטרה לא ממש איכפת. למתנדבים אין גישה למחשב המשטרתי כי משום מה לא סומכים עליהם מספיק. בעידן שבו אפשר להקצות הרשאות פרטניות לכל משתמש ולדעת בדיוק לאן הוא ניגש במאגר המידע, המשטרה עדיין לא קלטה את זה.

תפסתי שוטרים על אזרחי שעשו עבירות ולא היססו לשלוף תעודת שוטר כדי שאוותר להם. כשלא ויתרתי הם איימו עלי שלא אוכל לעבוד יותר במשטרה (מה אתה מאיים על מתנדב? שיפטרו אותי?!...). תפסתי נהגים שבלי להתבלבל התקשרו לכל מיני קציני משטרה שהם מכירים ונתנו לי לדבר איתם בטלפון ("אני לא מבקש ממך כלום, אבל תראה מה אתה יכול לעשות...").

אני לא נביא, אין לי פתרונות, ואני האחרון שאטיף לאנשים איך הם צריכים לנהוג. לשניים משלושת הילדים שלי יש רשיון ואני משקשק בכל פעם שהם לוקחים את האוטו או יוצאים לרכיבה על הקטנוע. ואני יודע שהם סופר איכפתיים, אבל העצה שנתתי להם כשהם עלו על הכביש היה אל תסמכו על אף נהג אחר. צאו מנקודת הנחה שאף אחד לא יודע לנהוג, וכולם רק מנסים להרוג אותך.

אולי ככה הם יחזרו כל פעם הביתה בשלום.

האירוניה לובשת H&M

ביום שישי האחרון אשתי הגיעה למסקנה שהיא זקוקה לבגדים חדשים, אז נסענו לקניון. היא אף פעם לא נהנית מהרגעים האלה, אבל כשצריך אז צריך. לי יש הרבה פחות בעיה לטייל בין החנויות מפעם לפעם, עד גבול מסוים. חלק גדול מההיצע ברשתות דומה בצורה מפתיעה להיצע ברשת השכנה, רק הלוגו שונה. יש המון פריטי "בייסיק", טי שרטים, ג'ינסים, ודברים שכולם לובשים ביום יום, דברים שכמעט ולא יוצאים מהאופנה, אלא אם כן אתה ממש פריק של טרנדים שחייב להחליף כל חצי עונה את כל המלתחה.

עברנו חנות אחרי חנות, פה ושם היא מדדה פריטים, התלבטה והמשיכה הלאה. גולף, רנואר, פוקס, ואחרים, לכולם יש היצע מגוון שמסודר פחות או יותר לפי קבוצות צבעים, נושא או רעיון.

ואז נכנסנו ל-H&M

החנות הספציפית הזאת היא חנות עצומה, וחדשה יחסית. לפי מה שכתוב באתר שלהם, סניף H&M בקניון רננים שברעננה הוא אחד מהסניפים הגדולים של הרשת המשתרע על פני כ-1800 מ"ר ובו ניתן למצוא קולקציות מרובות ומגוונות בלה בלה בלה.

1800 מטר מרובע, זה בערך פי 4.5 ממגרש כדורסל תקני. זה המון מקום. וכל המקום הענק הזה היה מלא באלפי פריטים שלא היה ברור לי מה הם בדיוק עושים שם. לצד סוודרים ומעילים וחולצות ארוכות ופליזים וג'קטים מתבקשים, היו גם שמלות דקיקות, וגופיות, וחולצות ושמלות מבדים קלילים בצבעוניות קייצית, שלא לדבר על יצירות הזויות כמו חצאית בלון סטייל קריסטיאן לקרואה שאפילו באייטיז נשים לא מיהרו ללבוש. אז נכון שהחורף שלנו לא ממש חורפי השנה, והוא מעולם לא משתווה לקור והרטיבות האירופאי, אבל על מה לעזאזל חשבו המעצבים שלהם? האם הם חשבו בכלל לפני שהם שלחו ארצה את כל הגבבה הזאת? אם ברשתות אחרות היה ברור שיש יד מכוונת של מעצבים מאחורי מה שמוצג על הקולבים, ב-H&M אתה מקבל את התחושה שמי שצריך להחליט אמר לעצמו: "ישראל לא ממש קרה וגם לא ממש חמה כרגע, ואין לי שמץ של מושג מה אנשים יקנו שם, אז הכי טוב לשלוח להם הרבה מכל דבר ושהם יחליטו לבד מה הם רוצים".

ודווקא בכל הבלאגן הזה אשתי מצאה זוג מכנסיים שמצאו חן בעיניה. וכך הגענו לקו הקופות בדיוק כדי לראות את האירוניה חוטפת התקפת לב ומתה.

פוסטרים ענקיים לאורך כל הקיר מעל הקופות, ביקשו מהקונים להביא את הבגדים הישנים שלהם לרשת, כדי שיחד נוכל למחזר ו"לסגור את מעגל הטקסטיל". אתם רציניים?! אחרי שהלכתי לאיבוד בין אלפי הפריטים, אתם מספרים לי שממש איכפת לכם מכדור הארץ? זה שכל חברה היום זקוקה לאיזה שהוא מסר של "קיימות" בערכים שלהם זה יפה, אבל על מי אתם עובדים בדיוק? בזה שכתבתם שאתם ממחזרים כמה שמעטאס שאנשים מביאים לכם, אתם יכולים למחוק את הבזבוז המשווע של אמצעים שנדרשו כדי לייצר את אלפי הפריטים שאתם מציגים?

חבר שלי שלח לי קישור לפודקאסט חביב של "כאן", שעוסק בדיוק בנושא הזה: "מה נעשה עם כל הסוודרים?"

http://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx/?pid=9492

גם אחרי שהקשבתי ל-20 הדקות של הפודקאסט, היתה לי הרגשה שהעלו שאלות מעניינות ונוקבות, אבל ממש לא ענו עליהן. דיברו על זה שבגלל שעונות השנה כבר לא מתנהגות כמו פעם כשלימדו אותנו שיש אביב-קיץ-סתיו-חורף והאקלים בעולם קצת השתגע, אז יצרני האופנה בתגובה מייצרים מיני-קולקציות כמעט כל חודש, ואפילו פחות. דיברו על זה שהיצרנים מוכרים למדינות עניות, בעיקר באפריקה, טון של בגדים בדולר (!) ואפילו באפריקה כבר לא מוכנים לשלם על זה כי גם להם אין מה לעשות עם כל כך הרבה בגדים. דיברו על זה שהיצרנים הגיעו למסקנה שהם צריכים לדבר על קיימות, אחרת אנשים לא יקנו מהם. אבל לא דיברו על למה יצרני האופנה ממשיכים לייצר כמויות עצומות כל כך של בגדים שאף אחד לא יקנה, גם אם ימכרו אותם בסיילים!

לא בדקתי, אבל בפודקאסט גם דיברו על כך שתעשיית האופנה היא המזהמת השנייה אחרי תעשיית הנפט! ואני לתומי חשבתי, בעיקר בעידוד הטבעוניים הקולניים, שתעשיית הבשר היא האויב מספר אחד של העולם הזה, ושרק אם נצרוך פחות סטייקים והמבורגרים אז העולם יהיה מקום הרבה יותר טוב. ופתאום אני מגלה שגם אם נאכל דשא ושורשים ונחבק עצים, עדיין יידרשו 2700 ליטר מים (!) כדי לייצר זוג מכנסי ג'ינס אחד של איזה היפסטר טבעוני...

חוק או צחוק?...

אומרים ש"חוק זה חוק". אז אומרים.

אני רוצה לדבר על חוק אחד כזה - "חוק  פארטו", או כמו שרבים מכירים אותו - "עיקרון ה-80-20". החוק נקרא על שמו של כלכלן איטלקי שחי במאה הקודמת, שמצא ש-80% מהקרקעות במדינתו היו מוחזקים על ידי 20% מהאוכלוסייה. משם הורחב חוק פארטו ליישומים אחרים, בעיקר בתחומי הניהול, ההנדסה והמחשבים. ככה למשל "גילו" ש-80% מהתוצאות נגרמות על ידי 20% מהסיבות, ש-80% מהמכירות נובעות מ-20% מהמוצרים, או ש-20% מהלקוחות מביאים לחברה את 80% מההכנסות החודשיות.

הכלל היעיל הזה יכול לתפוס גם לגבי דברים פחות דרמטיים: את 20% מהבגדים שלנו אנחנו לובשים 80% מהזמן, או שאנו מבלים 80% מזמננו עם 20% מאנשים המוכרים לנו, וכן הלאה.

אז 80-20 או בעצם 90-10?

ב-7 השנים האחרונות התנדבתי כראש שבט הראל, שבט של הצופים הדתיים ברעננה. חלק גדול מהתפקיד - נגיד לצורך העניין 80% - הוא ממשק עם הורי החניכים, ו-80% מתוך זה מוקדש לבקשות מההורים שהם יעזרו בכל מיני עניינים שקשורים לשבט - למשל בישול במחנה הקיץ, ליווי טיולים, הגעה לישיבות הורים, סיוע בהבאת ציוד לשבט וכו'.

מהר מאד גיליתי שגם כאן חוגג עיקרון ה-80-20: 20% מההורים עושים 80% מהעבודה. 80% מההורים מתייחסים לצופים בתור חוג (אני משלם ואני מצפה שהילד יילך וייהנה, ושלא יבקשו ממני כלום בתמורה) או במקרה הגרוע יותר בתור שרותי בייביסיטר. 80% מההורים יתעלמו לחלוטין ממיילים או מהודעות שנשלחות אליהם (ו-100% מהזמן הם גם יהיו הראשונים לקטר שהם לא קיבלו שום הודעה, וישאלו את השאלות הדביליות ביותר). 20% מההורים יהיו אלה שיתנדבו לקחת חלק בפעילויות, עד שאני יכול פשוט לעשות "העתק-הדבק" מהאקסל של שנה שעברה.

חוק זה חוק. לא עזר לי לנסות דרכים יצירתיות כדי לפרוץ את גבולות העיקרון. בכל פעם התרגזתי מחדש על חוסר שיתוף הפעולה במקום פשוט להכנע לתכתיבי החוק. אבל עם הזמן התחלתי לפקפק באמיתות שלו - האם באמת מדובר ב-80-20, או שהמציאות קצת קרובה יותר ל-90-10? אף פעם לא התיישבתי לחשב עד כמה העיקרון הזה מדויק, אבל אם הייתי בודק אני בטוח שהייתי מגלה שאי-הדיוק בחוק הזה גדול מהדיוק שלו!

עיקרון? אולי. חוק? בטוח שלא.

אז במקום חוסר הדיוק של חוק פארטו, החלטתי ליישם את עיקרון ה-90-10, שאומר: 10% מהחיים מורכבים ממה שקורה לך, ו-90% מורכבים מדרך התגובה שלך.

ברוב המקרים אין לנו שליטה על 10% ממה שקורה לנו. אנחנו לא יכולים למנוע מהקפה להשפך עלינו רגע לפני שאנחנו יוצאים מהבית, או מהמכונית להתקלקל בדיוק שאנחנו צריכים להגיע לפגישה דחופה. אבל על 90% יש לנו שליטה, בעזרת התגובות שלנו.

לא, אני לא הולך להיות קוצ'ר, ואני גם לא מרחיק לכת לכיוון הסלחני-פאסיבי של "כל מה שקורה הוא לטובה", כי זה באמת להרים ידיים ולהגיד שאין לי שליטה על כלום. אבל אני כן מנסה להתרגז פחות, כי זה רק מקצר לי את החיים. במקום לאפשר לתגובות (או לחוסר התגובה) של אחרים לשלוט בי, אני שולט בתגובות שלי (או מנסה לפחות...). במקום לשלוח להורים מייל נזעם על חוסר ההיענות שלהם, להוציא הרבה קיטור ועדיין להרגיש לבד במערכה, אני יכול לקחת נשימה (ועוד נשימה, ואז עוד כמה נשימות ליתק בטחון) ולעבור הלאה. אני יכול להתמקד ב-10% מההורים שכן חוזרים אלי, שכן מתנדבים, שכן עוזרים, ולשמוח שיש אנשים כאלה. ואולי עם קצת מזל, ה-10% האלה יהפכו ל-20%...

זו מלחמה, וגם זו מלחמה

חזרנו מכמה ימים של נופש בירושלים. אמרו לנו לא לנסוע לשם עכשיו, עם כל הדקירות והטרור, אמרו שירושלים הפכה לעיר רפאים, שלא מסתובבים בה בכלל.

אז אמרו.

ירושלים היתה קרה ונעימה, אנשים הסתובבו ברחובות וישבו במסעדות וקנו בחנויות. אמנם נרשמה נוכחות מוגברת של חיילים ושוטרים, אבל לא הרגשנו פחד או ריקנות.

ואז הגענו הביתה, ומול הבית התנוסס פלקט גדול על הגדר של בית ספר התיכון הסמוך.

נוהגים לשנן כאן את המושג "נלחמים בתאונות הדרכים". האמנם נלחמים בהם?

בואו נשווה רגע בין המלחמה של ישראל בטרור והמלחמה של המדינה בתאונות הדרכים. בשני המקרים זוהי מלחמה עקובה מדם. בשניהם, אדם יכול לקום בבוקר ולצאת לעבודה ולא לחזור. אבל למרות הדמיון בשפה, יש שוני עצום בטיפול או בהתייחסות.

בכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה נהרגו כ-17,000 איש. באירועי טרור (ואני מחשיב את שתי מלחמות לבנון כאירועי טרור ולא מלחמה עם מדינה ריבונית), אינתיפאדות ומבצעים כאלו ואחרים לאורך השנים נהרגו כ-2300 איש. אפשר לעגל כלפי מעלה בצורה מאד חופשית אם מוסיפים את כל אלה שנהרגו בפיגועים בודדים לאורך השנים. נגיד 3000.

מול המספר הבכלל-לא-זניח הזה ניצבים 30,000 הרוגי תאונות הדרכים מאז הקמת המדינה (המספר המדויק נכון ל-10 בספטמבר, על-פי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הוא 29,997)

פי 10 יותר מתים בתאונות מאשר בפיגועים ומלחמות עם ארגוני טרור.

נכון, הרוב הגדול של הנהגים שמעורבים ואחראים לתאונות דרכים קטלניות לא התכוונו לרצוח אנשים אחרים. הם לא שמו לב, הם היו עייפים, הם בדיוק הסיטו את העיניים מהדרך, הם חישבו לא נכון את המרחק, ועוד ועוד. אבל התוצאה זהה - אנשים תמימים לא חזרו הביתה בסופו של יום. בגללם.

היום, אדם יכול לצאת מהבית ויש לו פי 10 סיכוי להיהרג בתאונת דרכים מאשר בפיגוע טרור. אבל האם הטיפול, או ה"מלחמה" בתאונות הדרכים, הוא פי 10 יותר עוצמתי מאשר הטיפול בטרור? לחלוטין לא, ואפילו להפך. אף אחד לא מציב יותר שוטרים במקומות מועדים לתאונות. אף אחד לא ממהר לשפר את התשתיות הגרועות של "כבישים אדומים". אף אחד לא מכנס דיון חירום בכנסת כדי לדון בטיפול מיידי בתאונות הדרכים. אף אחד לא "ניטרל" נהג שפגע באחרים תוך נהיגה רשלנית. אף אחד לא אטם או הרס את המכונית של נהג שהיה מעורב ואחראי למוות של אחרים בתאונה.

לפני שבועיים עצרתי אדם (במהלך משמרת התנדבות במשטרת התנועה) על עבירת תנועה שולית. בדקתי אותו במחשב והתברר שיש לחובתו 116 עבירות קודמות! הוא לא היה עארס ולא היה חצוף, אבל הוא גם לא התרגש מעוד דו"ח תנועה או עוד נקודות או קנס שהוא יצטרך לשלם. מבחינתו זה עוד מספר.

השאלה היא האם הוא היה כזה אדיש אם היו לוקחים לו את הרכב אחרי, נגיד, 20 עבירות וגורסים לו אותו, כמו בסרטים אמריקאים? פשוט לוקחים לו את הרכב והופכים אותו לקוביית זבל מתכתית? כי אם נקודות וקנסות וקורסים ולקיחת הרשיון לא עוזרת, אולי צריך להעלות את הרף? בדיוק כמו שעושים עם מחבלים. כי מי שמתיישב מאחורי ההגה אחרי ששתה, או אחרי שעשה סמים, או סתם יוצא לנהיגה בלי ניסיון אבל עם טונות של ביטחון עצמי מופרז כדי להראות לחברים שלו כמה הוא גבר - הוא בדיוק כמו "מפגע בודד" שיוצא לדרך עם סכין, בלי מטרה ברורה, רק עם ידיעה שהוא צריך לעשות משהו.

ברור לי שטרור לאומני לא דומה לתאונות דרכים. אבל במלחמה כמו במלחמה - בדיוק כמו שהציבור לא מוכן לקבל את זה שהוא לא יכול להסתובב ברחובות בלי פחד, בדיוק כמו שהציבור דורש בטחון מפני מפַגעים, הציבור צריך להפסיק לקבל את תאונות הדרכים כגזירה משמיים, כמשהו שחייבים לחיות איתו.

רצים פוצים

מאז שהתחלתי לרוץ, לפני 3 וחצי שנים, השתתפתי בלא מעט תחרויות. את רוב הקילומטרים במשך השנה אני עושה על אספלט, אבל עם כל הכבוד לריצת כביש, ריצות שטח מספקות קצת יותר אתגר ועניין.

אחד ממירוצי ה-10 ק"מ הראשונים שהשתתפתי בהם היה "מירוץ גזר". מירוץ שטח קטן וחביב במועצה האיזורית גזר (איך לא) שיוצא מבית הרצל ביער חולדה. לפני שלוש וחצי שנים המירוץ הזה היה גדול עלי, עם כל העליות והירידות והתוואי המאד לא נוח שלו, אבל סיימתי אותו ב-65 דקות. ביום שישי (15.5.15) חזרתי ליער חולדה והתייצבתי על קו הזינוק כדי לראות אם העליות שאני זוכר הן באמת כאלה מאיימות.

מאז שהתחלתי לרוץ, עבר ענף הריצה התקדמות רצינית. אפילו בפרק הזמן הקצר הזה, סך הכל 3 ומשהו שנים, יש זינוק במגוון האפשרויות עד שנדמה שבכל סופשבוע נתון יש לפחות שני מירוצים במקומות מסוימים בארץ. ובעונות הקרירות יותר המספר רק עולה.

שמחתי לגלות שמירוץ גזר כמעט ולא השתנה: בהערכה גסה היו שם בסביבות 100 ומשהו איש על קו הזינוק במקצה ה-10 ק"מ (ועוד כמה מאות של נוער וילדים במקצי ה-5 וה-2 ק"מ, שזה בעצם העיקר של המירוץ ה"מקומי" הזה), כרוז עם מגפון, וזהו. לדרך.

מזג האוויר היה נעים, העליות אותן עליות, השטח אותו שטח, הנוף נפלא. סיימתי בזמן של 53 דקות וגיליתי שאני מקום שלישי בקטגוריית הגיל שלי (שזה רק אומר שבגלל מיעוט משתתפים לא היו הרבה אנשים בגילאי 50-59 ביני ובין הבחור שסיים במקום השני בקטגוריה, 9 דקות לפניי!).

מאז שהתחלתי לרוץ גיליתי שיש הרבה סוגים של אצנים. אבל בתחתית סולם המזון (בסולם שלי לפחות) נמצאים הרצים העילאיים והמתנשאים – אלה שכבר עברו כל כך הרבה קילומטרים ותחרויות בארץ ובעולם, עד שהם מרשים לעצמם להסתכל בזלזול על כל שאר הרצים וממש כועסים שכל כך הרבה "חובבים" כובשים להם את חלקת האלוהים הקטנה. שומו שמיים, פתאום כל מיני עקרות בית משועממות ושמנים לשעבר עושים מרתון ב-5 שעות ומעיזים להדביק מדבקה של 42.2 על האוטו שלהם!

אחרי סיום מירוץ גזר, הסתובב הבחור שניצח במקום ה-2 כללי (בתוצאה של 37 דקות, שזה מדהים), שחצן ונפוח, וסיפר בקול רם לכל מי שהיה מוכן לשמוע (וגם להרבה שלא) כמה שהמירוץ היה חובבני, לא מסודר ובלי הכוונה, וזה נבע לדבריו בגלל "קללת הפריפריה"...

אין לי מושג למה הוא התכוון, כי כבר השתתפתי במירוצים עירוניים בלב הארץ שהיו "שכונתיים" לחלוטין. אז לא היה "אקספו", ולא היו עשרות שטיחוני מדידה לאורך המסלול, אבל המרחק היה נכון, היו 3 עמדות מים (כוסות ובקבוקים) שנוהלו בצורה מסודרת, היו שלטי ק"מ ושלטי הכוונה, ובסוף חיכו לרצים פירות ומים. פשוט, מסודר ולא ממוסחר. במחיר הרשמה של 50 ₪ אני לא חושב שיש עוד מירוצים כאלה, שבהחלט עושים כבוד ל"ספורט העממי". כבר הייתי במירוצים שגבו פי 2 ויותר ונתנו הרבה פחות תמורה.

עם כל זה שאני רץ שלוש וחצי שנים אני עדיין לא מומחה גדול. אני ממשיך ללמוד ולהשתפר ואני נהנה מכל רגע. אני גם לא חושב שצריך לבלבל את המושג "עממי" עם חוסר ארגון. אבל כשיש כל כך הרבה אפשרויות וצריך לבחור על מה להוציא את הכסף, נחמד לגלות שיש מירוץ כמו "מירוץ גזר". רק שלא יבואו כל מיני פוצים עילאיים ומתנשאים ויקלקלו את החוויה.

המחנה הציני (או "הזיכרון הקולקטיבי הקצר עד מאד")

ברחובות רעננה התחילו להציב שלטים ריקים בצמתים מרכזיים, כדי שעליהם ייתלו בבוא העת תעמולת בחירות. אתמול גם קיבלתי בדואר את פתקי הבוחר של המשפחה, וכל זה סימן שאנחנו מתקרבים ממש לישורת האחרונה בקמפיין הבחירות המיותר ביותר וגם הבלתי נמנע.

אני בדרך כלל לא מתייחס לברברת של תעמולת הבחירות, בגלל שהיא כל כך שקרית, צהובה, חלולה ועוד סופרלטיבים שליליים. הפוליטיקאים מעסיקים "קמפיינרים" ו"ספינולוגים" כדי שילכלכו על המתחרים שלהם, אנשי שיווק ופרסום עובדים ימים כלילות כדי להוציא מתחת ידם תוצרים כל כך עלובים, שאם הם היו נעשים במשרד הפרסום עבור לקוחות "רגילים" ונמדדים בכלים שיווקיים נורמליים, הם היו מביאים לפיטורי אותו משרד בידי הלקוח שלו משום שהם לא מביאים תוצאות.

יוצאי דופן הם דווקא הסרטים שרצים ברשת, ששם כולם מגלים יוזמה ומעוף וקריאטיביות, ואפילו נבחרי הציבור המעונבים שלנו מגלים כישורי משחק לא רעים (ע"ע בנט ה"אח", ביבי הזחוח ואפילו זהבה גלאון המענטזת...).

אבל בתור קופירייטר ואדם שעובד עם מילים, אני לא יכול שלא להתייחס לכמה "פנינים" שמעטרים את שלטי החוצות שלנו בזמן האחרון.

נתחיל עם "המחנה הציוני", או "המפלגה הידועה בעבר בשם "העבודה". הכיוון שהם בחרו הוא "זה אנחנו או הוא", כשכולם יודעים מי זה "הוא". המילה "הוא" תמיד מופיעה בשחור או על רקע שחור, כאילו שביבי הוא וולדמורט "ההוא שאת שמו אסור להזכיר". מילא היהירות שרק הצמד בוז'י-לבני מהווים תחליף לנתניהו, אבל המסרים שהם מצמידים לטענה הזאת גם מגוחכים.

בואו נתחיל מהשלט הזה. לפני המסר, העין נתפסת לעימוד. מי האדיוט שאישר את העימוד הזה?! השורה הראשונה מכה בך עם "אפס קשישים". אם כבר פופוליזם, לכו על המתת חסד! השורה השנייה לא פחות גרועה, כי היא נקראת "עניים תוך שנה". זהו, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. עוני נורא תוך שנה, באחריות.

וזה לא רק העימוד הבעייתי. כל קופירייטר מתחיל שומע מהלקוחות שהם לא רוצים לראות מילים שליליות במסרים שלהם. הכל צריך להיות חיובי. לא משנה שאפשר לפעמים להגיע לחיובי תוך הצגת השלילי, בהפוך על הפוך, אבל לקוחות שמרניים לא אוהבים שלילי. תן לי רק מילים חיוביות. ברגע שהצמדת "אפס קשישים" ל"מחנה הציוני", הצמדת למפלגה שלך ניחוח שלילי.

וחוצמזה, לא הגזמנו בכלל עם ההבטחה? אפס קשישים עניים תוך שנה?! פוליטיקאים ידועים בהפרחת הבטחות בחירות, אבל פה מישהו פשוט נסחף לעבר מחוזות הפנטזיה הקומית.

הלאה.

לא בדקתי מספרית, אבל לדעתי ש"ס היא המפלגה עם הייצוג הכי מכובד של ח"כים שעברו ישר מבית הנבחרים לבית הכלא. וזה לא בגלל שתמיד מחפשים ודופקים את הספרדים. זה פשוט מתוך יוהרה ותאוות בצע. זה לא מונע מש"ס ללבוש פעם בכמה שנים (לפני בחירות) את הכובע של "הצדק החברתי" ולצעוק שרק ש"ס תדאג ליוצאי עדות המזרח המסכנים.

תמיד מדברים לפני בחירות על הזיכרון הקצר של הבוחרים. במקרה של ש"ס כנראה מאמינים שכל הבוחרים שלהם הם דגי זהב עם טווח קשב של דקה מקסימום. אחרת אי אפשר להסביר את הקמפיין הצעקני והמעליב שלהם.

מצד שני, למרות שהוא רק פועל להנצחת המסכנוּת, אני חייב להודות שהוא קריאטיבי ויעיל. תולים שלטים ענקיים כאלה ברמת אביב, בהרצליה פיתוח וליד שכונות יוקרה ומחכים לדגים שייפלו ברשת. אפס מאמץ, הרבה מצביעים. רק חבל שכל אותם מצביעי ש"ס לא מרימים את העיניים ומסתכלים מה נבחרי הציבור שלהם באמת עושים עבורם. ברגע שעוברת מערכת הבחירות ונבחרי ש"ס נטועים עמוק בכורסאות העור שלהם, נעלם כובע המחאה וחוזר כובע הלבד היוקרתי וחליפת המעצבים (ובמקרה של דרעי גם הסיגר והחיים הטובים).

אנחנו נמשיך לעקוב...