יום שלישי, 27 ביוני 2017

חוק או צחוק?...

אומרים ש"חוק זה חוק". אז אומרים.
אני רוצה לדבר על חוק אחד כזה - "חוק  פארטו", או כמו שרבים מכירים אותו - "עיקרון ה-80-20". החוק נקרא על שמו של כלכלן איטלקי שחי במאה הקודמת, שמצא ש-80% מהקרקעות במדינתו היו מוחזקים על ידי 20% מהאוכלוסייה. משם הורחב חוק פארטו ליישומים אחרים, בעיקר בתחומי הניהול, ההנדסה והמחשבים. ככה למשל "גילו" ש-80% מהתוצאות נגרמות על ידי 20% מהסיבות, ש-80% מהמכירות נובעות מ-20% מהמוצרים, או ש-20% מהלקוחות מביאים לחברה את 80% מההכנסות החודשיות.
הכלל היעיל הזה יכול לתפוס גם לגבי דברים פחות דרמטיים: את 20% מהבגדים שלנו אנחנו לובשים 80% מהזמן, או שאנו מבלים 80% מזמננו עם 20% מאנשים המוכרים לנו, וכן הלאה.



אז 80-20 או בעצם 90-10?
ב-7 השנים האחרונות התנדבתי כראש שבט הראל, שבט של הצופים הדתיים ברעננה. חלק גדול מהתפקיד - נגיד לצורך העניין 80% - הוא ממשק עם הורי החניכים, ו-80% מתוך זה מוקדש לבקשות מההורים שהם יעזרו בכל מיני עניינים שקשורים לשבט - למשל בישול במחנה הקיץ, ליווי טיולים, הגעה לישיבות הורים, סיוע בהבאת ציוד לשבט וכו'.
מהר מאד גיליתי שגם כאן חוגג עיקרון ה-80-20: 20% מההורים עושים 80% מהעבודה. 80% מההורים מתייחסים לצופים בתור חוג (אני משלם ואני מצפה שהילד יילך וייהנה, ושלא יבקשו ממני כלום בתמורה) או במקרה הגרוע יותר בתור שרותי בייביסיטר. 80% מההורים יתעלמו לחלוטין ממיילים או מהודעות שנשלחות אליהם (ו-100% מהזמן הם גם יהיו הראשונים לקטר שהם לא קיבלו שום הודעה, וישאלו את השאלות הדביליות ביותר). 20% מההורים יהיו אלה שיתנדבו לקחת חלק בפעילויות, עד שאני יכול פשוט לעשות "העתק-הדבק" מהאקסל של שנה שעברה.
חוק זה חוק. לא עזר לי לנסות דרכים יצירתיות כדי לפרוץ את גבולות העיקרון. בכל פעם התרגזתי מחדש על חוסר שיתוף הפעולה במקום פשוט להכנע לתכתיבי החוק. אבל עם הזמן התחלתי לפקפק באמיתות שלו - האם באמת מדובר ב-80-20, או שהמציאות קצת קרובה יותר ל-90-10? אף פעם לא התיישבתי לחשב עד כמה העיקרון הזה מדויק, אבל אם הייתי בודק אני בטוח שהייתי מגלה שאי-הדיוק בחוק הזה גדול מהדיוק שלו!

עיקרון? אולי. חוק? בטוח שלא.
אז במקום חוסר הדיוק של חוק פארטו, החלטתי ליישם את עיקרון ה-90-10, שאומר: 10% מהחיים מורכבים ממה שקורה לך, ו-90% מורכבים מדרך התגובה שלך.
ברוב המקרים אין לנו שליטה על 10% ממה שקורה לנו. אנחנו לא יכולים למנוע מהקפה להשפך עלינו רגע לפני שאנחנו יוצאים מהבית, או מהמכונית להתקלקל בדיוק שאנחנו צריכים להגיע לפגישה דחופה. אבל על 90% יש לנו שליטה, בעזרת התגובות שלנו.
לא, אני לא הולך להיות קוצ'ר, ואני גם לא מרחיק לכת לכיוון הסלחני-פאסיבי של "כל מה שקורה הוא לטובה", כי זה באמת להרים ידיים ולהגיד שאין לי שליטה על כלום. אבל אני כן מנסה להתרגז פחות, כי זה רק מקצר לי את החיים. במקום לאפשר לתגובות (או לחוסר התגובה) של אחרים לשלוט בי, אני שולט בתגובות שלי (או מנסה לפחות...). במקום לשלוח להורים מייל נזעם על חוסר ההיענות שלהם, להוציא הרבה קיטור ועדיין להרגיש לבד במערכה, אני יכול לקחת נשימה (ועוד נשימה, ואז עוד כמה נשימות ליתק בטחון) ולעבור הלאה. אני יכול להתמקד ב-10% מההורים שכן חוזרים אלי, שכן מתנדבים, שכן עוזרים, ולשמוח שיש אנשים כאלה. ואולי עם קצת מזל, ה-10% האלה יהפכו ל-20%...