יום שבת, 5 בדצמבר 2015

זו מלחמה, וגם זו מלחמה

חזרנו מכמה ימים של נופש בירושלים. אמרו לנו לא לנסוע לשם עכשיו, עם כל הדקירות והטרור, אמרו שירושלים הפכה לעיר רפאים, שלא מסתובבים בה בכלל.
אז אמרו.
ירושלים היתה קרה ונעימה, אנשים הסתובבו ברחובות וישבו במסעדות וקנו בחנויות. אמנם נרשמה נוכחות מוגברת של חיילים ושוטרים, אבל לא הרגשנו פחד או ריקנות.

ואז הגענו הביתה, ומול הבית התנוסס פלקט גדול על הגדר של בית ספר התיכון הסמוך.


נוהגים לשנן כאן את המושג "נלחמים בתאונות הדרכים". האמנם נלחמים בהם?

בואו נשווה רגע בין המלחמה של ישראל בטרור והמלחמה של המדינה בתאונות הדרכים. בשני המקרים זוהי מלחמה עקובה מדם. בשניהם, אדם יכול לקום בבוקר ולצאת לעבודה ולא לחזור. אבל למרות הדמיון בשפה, יש שוני עצום בטיפול או בהתייחסות.

בכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה נהרגו כ-17,000 איש. באירועי טרור (ואני מחשיב את שתי מלחמות לבנון כאירועי טרור ולא מלחמה עם מדינה ריבונית), אינתיפאדות ומבצעים כאלו ואחרים לאורך השנים נהרגו כ-2300 איש. אפשר לעגל כלפי מעלה בצורה מאד חופשית אם מוסיפים את כל אלה שנהרגו בפיגועים בודדים לאורך השנים. נגיד 3000.

מול המספר הבכלל-לא-זניח הזה ניצבים 30,000 הרוגי תאונות הדרכים מאז הקמת המדינה (המספר המדויק נכון ל-10 בספטמבר, על-פי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הוא 29,997)
פי 10 יותר מתים בתאונות מאשר בפיגועים ומלחמות עם ארגוני טרור.

נכון, הרוב הגדול של הנהגים שמעורבים ואחראים לתאונות דרכים קטלניות לא התכוונו לרצוח אנשים אחרים. הם לא שמו לב, הם היו עייפים, הם בדיוק הסיטו את העיניים מהדרך, הם חישבו לא נכון את המרחק, ועוד ועוד. אבל התוצאה זהה - אנשים תמימים לא חזרו הביתה בסופו של יום. בגללם.

היום, אדם יכול לצאת מהבית ויש לו פי 10 סיכוי להיהרג בתאונת דרכים מאשר בפיגוע טרור. אבל האם הטיפול, או ה"מלחמה" בתאונות הדרכים, הוא פי 10 יותר עוצמתי מאשר הטיפול בטרור? לחלוטין לא, ואפילו להפך. אף אחד לא מציב יותר שוטרים במקומות מועדים לתאונות. אף אחד לא ממהר לשפר את התשתיות הגרועות של "כבישים אדומים". אף אחד לא מכנס דיון חירום בכנסת כדי לדון בטיפול מיידי בתאונות הדרכים. אף אחד לא "ניטרל" נהג שפגע באחרים תוך נהיגה רשלנית. אף אחד לא אטם או הרס את המכונית של נהג שהיה מעורב ואחראי למוות של אחרים בתאונה.

לפני שבועיים עצרתי אדם (במהלך משמרת התנדבות במשטרת התנועה) על עבירת תנועה שולית. בדקתי אותו במחשב והתברר שיש לחובתו 116 עבירות קודמות! הוא לא היה עארס ולא היה חצוף, אבל הוא גם לא התרגש מעוד דו"ח תנועה או עוד נקודות או קנס שהוא יצטרך לשלם. מבחינתו זה עוד מספר.

השאלה היא האם הוא היה כזה אדיש אם היו לוקחים לו את הרכב אחרי, נגיד, 20 עבירות וגורסים לו אותו, כמו בסרטים אמריקאים? פשוט לוקחים לו את הרכב והופכים אותו לקוביית זבל מתכתית? כי אם נקודות וקנסות וקורסים ולקיחת הרשיון לא עוזרת, אולי צריך להעלות את הרף? בדיוק כמו שעושים עם מחבלים. כי מי שמתיישב מאחורי ההגה אחרי ששתה, או אחרי שעשה סמים, או סתם יוצא לנהיגה בלי ניסיון אבל עם טונות של ביטחון עצמי מופרז כדי להראות לחברים שלו כמה הוא גבר - הוא בדיוק כמו "מפגע בודד" שיוצא לדרך עם סכין, בלי מטרה ברורה, רק עם ידיעה שהוא צריך לעשות משהו.


ברור לי שטרור לאומני לא דומה לתאונות דרכים. אבל במלחמה כמו במלחמה - בדיוק כמו שהציבור לא מוכן לקבל את זה שהוא לא יכול להסתובב ברחובות בלי פחד, בדיוק כמו שהציבור דורש בטחון מפני מפַגעים, הציבור צריך להפסיק לקבל את תאונות הדרכים כגזירה משמיים, כמשהו שחייבים לחיות איתו.

יום ראשון, 17 במאי 2015

רצים פוצים

מאז שהתחלתי לרוץ, לפני 3 וחצי שנים, השתתפתי בלא מעט תחרויות. את רוב הקילומטרים במשך השנה אני עושה על אספלט, אבל עם כל הכבוד לריצת כביש, ריצות שטח מספקות קצת יותר אתגר ועניין.

אחד ממירוצי ה-10 ק"מ הראשונים שהשתתפתי בהם היה "מירוץ גזר". מירוץ שטח קטן וחביב במועצה האיזורית גזר (איך לא) שיוצא מבית הרצל ביער חולדה. לפני שלוש וחצי שנים המירוץ הזה היה גדול עלי, עם כל העליות והירידות והתוואי המאד לא נוח שלו, אבל סיימתי אותו ב-65 דקות. ביום שישי (15.5.15) חזרתי ליער חולדה והתייצבתי על קו הזינוק כדי לראות אם העליות שאני זוכר הן באמת כאלה מאיימות.


מאז שהתחלתי לרוץ, עבר ענף הריצה התקדמות רצינית. אפילו בפרק הזמן הקצר הזה, סך הכל 3 ומשהו שנים, יש זינוק במגוון האפשרויות עד שנדמה שבכל סופשבוע נתון יש לפחות שני מירוצים במקומות מסוימים בארץ. ובעונות הקרירות יותר המספר רק עולה.
שמחתי לגלות שמירוץ גזר כמעט ולא השתנה: בהערכה גסה היו שם בסביבות 100 ומשהו איש על קו הזינוק במקצה ה-10 ק"מ (ועוד כמה מאות של נוער וילדים במקצי ה-5 וה-2 ק"מ, שזה בעצם העיקר של המירוץ ה"מקומי" הזה), כרוז עם מגפון, וזהו. לדרך.
מזג האוויר היה נעים, העליות אותן עליות, השטח אותו שטח, הנוף נפלא. סיימתי בזמן של 53 דקות וגיליתי שאני מקום שלישי בקטגוריית הגיל שלי (שזה רק אומר שבגלל מיעוט משתתפים לא היו הרבה אנשים בגילאי 50-59 ביני ובין הבחור שסיים במקום השני בקטגוריה, 9 דקות לפניי!).


מאז שהתחלתי לרוץ גיליתי שיש הרבה סוגים של אצנים. אבל בתחתית סולם המזון (בסולם שלי לפחות) נמצאים הרצים העילאיים והמתנשאים – אלה שכבר עברו כל כך הרבה קילומטרים ותחרויות בארץ ובעולם, עד שהם מרשים לעצמם להסתכל בזלזול על כל שאר הרצים וממש כועסים שכל כך הרבה "חובבים" כובשים להם את חלקת האלוהים הקטנה. שומו שמיים, פתאום כל מיני עקרות בית משועממות ושמנים לשעבר עושים מרתון ב-5 שעות ומעיזים להדביק מדבקה של 42.2 על האוטו שלהם!

אחרי סיום מירוץ גזר, הסתובב הבחור שניצח במקום ה-2 כללי (בתוצאה של 37 דקות, שזה מדהים), שחצן ונפוח, וסיפר בקול רם לכל מי שהיה מוכן לשמוע (וגם להרבה שלא) כמה שהמירוץ היה חובבני, לא מסודר ובלי הכוונה, וזה נבע לדבריו בגלל "קללת הפריפריה"...
אין לי מושג למה הוא התכוון, כי כבר השתתפתי במירוצים עירוניים בלב הארץ שהיו "שכונתיים" לחלוטין. אז לא היה "אקספו", ולא היו עשרות שטיחוני מדידה לאורך המסלול, אבל המרחק היה נכון, היו 3 עמדות מים (כוסות ובקבוקים) שנוהלו בצורה מסודרת, היו שלטי ק"מ ושלטי הכוונה, ובסוף חיכו לרצים פירות ומים. פשוט, מסודר ולא ממוסחר. במחיר הרשמה של 50 ₪ אני לא חושב שיש עוד מירוצים כאלה, שבהחלט עושים כבוד ל"ספורט העממי". כבר הייתי במירוצים שגבו פי 2 ויותר ונתנו הרבה פחות תמורה.

עם כל זה שאני רץ שלוש וחצי שנים אני עדיין לא מומחה גדול. אני ממשיך ללמוד ולהשתפר ואני נהנה מכל רגע. אני גם לא חושב שצריך לבלבל את המושג "עממי" עם חוסר ארגון. אבל כשיש כל כך הרבה אפשרויות וצריך לבחור על מה להוציא את הכסף, נחמד לגלות שיש מירוץ כמו "מירוץ גזר". רק שלא יבואו כל מיני פוצים עילאיים ומתנשאים ויקלקלו את החוויה.

יום רביעי, 18 בפברואר 2015

המחנה הציני (או "הזיכרון הקולקטיבי הקצר עד מאד")

ברחובות רעננה התחילו להציב שלטים ריקים בצמתים מרכזיים, כדי שעליהם ייתלו בבוא העת תעמולת בחירות. אתמול גם קיבלתי בדואר את פתקי הבוחר של המשפחה, וכל זה סימן שאנחנו מתקרבים ממש לישורת האחרונה בקמפיין הבחירות המיותר ביותר וגם הבלתי נמנע.
אני בדרך כלל לא מתייחס לברברת של תעמולת הבחירות, בגלל שהיא כל כך שקרית, צהובה, חלולה ועוד סופרלטיבים שליליים. הפוליטיקאים מעסיקים "קמפיינרים" ו"ספינולוגים" כדי שילכלכו על המתחרים שלהם, אנשי שיווק ופרסום עובדים ימים כלילות כדי להוציא מתחת ידם תוצרים כל כך עלובים, שאם הם היו נעשים במשרד הפרסום עבור לקוחות "רגילים" ונמדדים בכלים שיווקיים נורמליים, הם היו מביאים לפיטורי אותו משרד בידי הלקוח שלו משום שהם לא מביאים תוצאות.
יוצאי דופן הם דווקא הסרטים שרצים ברשת, ששם כולם מגלים יוזמה ומעוף וקריאטיביות, ואפילו נבחרי הציבור המעונבים שלנו מגלים כישורי משחק לא רעים (ע"ע בנט ה"אח", ביבי הזחוח ואפילו זהבה גלאון המענטזת...).
אבל בתור קופירייטר ואדם שעובד עם מילים, אני לא יכול שלא להתייחס לכמה "פנינים" שמעטרים את שלטי החוצות שלנו בזמן האחרון.

נתחיל עם "המחנה הציוני", או "המפלגה הידועה בעבר בשם "העבודה". הכיוון שהם בחרו הוא "זה אנחנו או הוא", כשכולם יודעים מי זה "הוא". המילה "הוא" תמיד מופיעה בשחור או על רקע שחור, כאילו שביבי הוא וולדמורט "ההוא שאת שמו אסור להזכיר". מילא היהירות שרק הצמד בוז'י-לבני מהווים תחליף לנתניהו, אבל המסרים שהם מצמידים לטענה הזאת גם מגוחכים.

בואו נתחיל מהשלט הזה. לפני המסר, העין נתפסת לעימוד. מי האדיוט שאישר את העימוד הזה?! השורה הראשונה מכה בך עם "אפס קשישים". אם כבר פופוליזם, לכו על המתת חסד! השורה השנייה לא פחות גרועה, כי היא נקראת "עניים תוך שנה". זהו, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. עוני נורא תוך שנה, באחריות.
וזה לא רק העימוד הבעייתי. כל קופירייטר מתחיל שומע מהלקוחות שהם לא רוצים לראות מילים שליליות במסרים שלהם. הכל צריך להיות חיובי. לא משנה שאפשר לפעמים להגיע לחיובי תוך הצגת השלילי, בהפוך על הפוך, אבל לקוחות שמרניים לא אוהבים שלילי. תן לי רק מילים חיוביות. ברגע שהצמדת "אפס קשישים" ל"מחנה הציוני", הצמדת למפלגה שלך ניחוח שלילי.
וחוצמזה, לא הגזמנו בכלל עם ההבטחה? אפס קשישים עניים תוך שנה?! פוליטיקאים ידועים בהפרחת הבטחות בחירות, אבל פה מישהו פשוט נסחף לעבר מחוזות הפנטזיה הקומית.

הלאה.
לא בדקתי מספרית, אבל לדעתי ש"ס היא המפלגה עם הייצוג הכי מכובד של ח"כים שעברו ישר מבית הנבחרים לבית הכלא. וזה לא בגלל שתמיד מחפשים ודופקים את הספרדים. זה פשוט מתוך יוהרה ותאוות בצע. זה לא מונע מש"ס ללבוש פעם בכמה שנים (לפני בחירות) את הכובע של "הצדק החברתי" ולצעוק שרק ש"ס תדאג ליוצאי עדות המזרח המסכנים.
תמיד מדברים לפני בחירות על הזיכרון הקצר של הבוחרים. במקרה של ש"ס כנראה מאמינים שכל הבוחרים שלהם הם דגי זהב עם טווח קשב של דקה מקסימום. אחרת אי אפשר להסביר את הקמפיין הצעקני והמעליב שלהם.




מצד שני, למרות שהוא רק פועל להנצחת המסכנוּת, אני חייב להודות שהוא קריאטיבי ויעיל. תולים שלטים ענקיים כאלה ברמת אביב, בהרצליה פיתוח וליד שכונות יוקרה ומחכים לדגים שייפלו ברשת. אפס מאמץ, הרבה מצביעים. רק חבל שכל אותם מצביעי ש"ס לא מרימים את העיניים ומסתכלים מה נבחרי הציבור שלהם באמת עושים עבורם. ברגע שעוברת מערכת הבחירות ונבחרי ש"ס נטועים עמוק בכורסאות העור שלהם, נעלם כובע המחאה וחוזר כובע הלבד היוקרתי וחליפת המעצבים (ובמקרה של דרעי גם הסיגר והחיים הטובים).

אנחנו נמשיך לעקוב...