יום שבת, 5 בדצמבר 2015

זו מלחמה, וגם זו מלחמה

חזרנו מכמה ימים של נופש בירושלים. אמרו לנו לא לנסוע לשם עכשיו, עם כל הדקירות והטרור, אמרו שירושלים הפכה לעיר רפאים, שלא מסתובבים בה בכלל.
אז אמרו.
ירושלים היתה קרה ונעימה, אנשים הסתובבו ברחובות וישבו במסעדות וקנו בחנויות. אמנם נרשמה נוכחות מוגברת של חיילים ושוטרים, אבל לא הרגשנו פחד או ריקנות.

ואז הגענו הביתה, ומול הבית התנוסס פלקט גדול על הגדר של בית ספר התיכון הסמוך.


נוהגים לשנן כאן את המושג "נלחמים בתאונות הדרכים". האמנם נלחמים בהם?

בואו נשווה רגע בין המלחמה של ישראל בטרור והמלחמה של המדינה בתאונות הדרכים. בשני המקרים זוהי מלחמה עקובה מדם. בשניהם, אדם יכול לקום בבוקר ולצאת לעבודה ולא לחזור. אבל למרות הדמיון בשפה, יש שוני עצום בטיפול או בהתייחסות.

בכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה נהרגו כ-17,000 איש. באירועי טרור (ואני מחשיב את שתי מלחמות לבנון כאירועי טרור ולא מלחמה עם מדינה ריבונית), אינתיפאדות ומבצעים כאלו ואחרים לאורך השנים נהרגו כ-2300 איש. אפשר לעגל כלפי מעלה בצורה מאד חופשית אם מוסיפים את כל אלה שנהרגו בפיגועים בודדים לאורך השנים. נגיד 3000.

מול המספר הבכלל-לא-זניח הזה ניצבים 30,000 הרוגי תאונות הדרכים מאז הקמת המדינה (המספר המדויק נכון ל-10 בספטמבר, על-פי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הוא 29,997)
פי 10 יותר מתים בתאונות מאשר בפיגועים ומלחמות עם ארגוני טרור.

נכון, הרוב הגדול של הנהגים שמעורבים ואחראים לתאונות דרכים קטלניות לא התכוונו לרצוח אנשים אחרים. הם לא שמו לב, הם היו עייפים, הם בדיוק הסיטו את העיניים מהדרך, הם חישבו לא נכון את המרחק, ועוד ועוד. אבל התוצאה זהה - אנשים תמימים לא חזרו הביתה בסופו של יום. בגללם.

היום, אדם יכול לצאת מהבית ויש לו פי 10 סיכוי להיהרג בתאונת דרכים מאשר בפיגוע טרור. אבל האם הטיפול, או ה"מלחמה" בתאונות הדרכים, הוא פי 10 יותר עוצמתי מאשר הטיפול בטרור? לחלוטין לא, ואפילו להפך. אף אחד לא מציב יותר שוטרים במקומות מועדים לתאונות. אף אחד לא ממהר לשפר את התשתיות הגרועות של "כבישים אדומים". אף אחד לא מכנס דיון חירום בכנסת כדי לדון בטיפול מיידי בתאונות הדרכים. אף אחד לא "ניטרל" נהג שפגע באחרים תוך נהיגה רשלנית. אף אחד לא אטם או הרס את המכונית של נהג שהיה מעורב ואחראי למוות של אחרים בתאונה.

לפני שבועיים עצרתי אדם (במהלך משמרת התנדבות במשטרת התנועה) על עבירת תנועה שולית. בדקתי אותו במחשב והתברר שיש לחובתו 116 עבירות קודמות! הוא לא היה עארס ולא היה חצוף, אבל הוא גם לא התרגש מעוד דו"ח תנועה או עוד נקודות או קנס שהוא יצטרך לשלם. מבחינתו זה עוד מספר.

השאלה היא האם הוא היה כזה אדיש אם היו לוקחים לו את הרכב אחרי, נגיד, 20 עבירות וגורסים לו אותו, כמו בסרטים אמריקאים? פשוט לוקחים לו את הרכב והופכים אותו לקוביית זבל מתכתית? כי אם נקודות וקנסות וקורסים ולקיחת הרשיון לא עוזרת, אולי צריך להעלות את הרף? בדיוק כמו שעושים עם מחבלים. כי מי שמתיישב מאחורי ההגה אחרי ששתה, או אחרי שעשה סמים, או סתם יוצא לנהיגה בלי ניסיון אבל עם טונות של ביטחון עצמי מופרז כדי להראות לחברים שלו כמה הוא גבר - הוא בדיוק כמו "מפגע בודד" שיוצא לדרך עם סכין, בלי מטרה ברורה, רק עם ידיעה שהוא צריך לעשות משהו.


ברור לי שטרור לאומני לא דומה לתאונות דרכים. אבל במלחמה כמו במלחמה - בדיוק כמו שהציבור לא מוכן לקבל את זה שהוא לא יכול להסתובב ברחובות בלי פחד, בדיוק כמו שהציבור דורש בטחון מפני מפַגעים, הציבור צריך להפסיק לקבל את תאונות הדרכים כגזירה משמיים, כמשהו שחייבים לחיות איתו.

אין תגובות:

פרסום תגובה