יום שני, 25 ביוני 2018

זהירות, לא איכפת לי על הכביש

לפני שבוע המדינה רעשה בעקבות המוות הטרגי של פלורי ויטל בת ה-33, שנפגעה מרכב כשחצתה כביש במעבר חציה. אמא של שני ילדים קטנים, בני 4 ושנתיים, נהרגה כי נהג אחד לא שם לב שהרכב לפני עצר כדי לאפשר לה לחצות. הוא פגע ברכב בעוצמה והעיף אותו על פלורי. הסיבה? הנהג היה עסוק בטלפון הנייד.

כולם שיתפו את הידיעה, הצמידו אימוג'ים של בכי וצער, צקצקו בלשון כמה זה נורא...
ואז עברו הלאה.
והשבוע?
האם המוות של פלורי ויטל השפיע על מישהו או שינה משהו?

ממש לא.

אחרי תאונות/טרגדיות כאלה יש את המומחים-מטעם-עצמם שמתלוננים על "הנהג הישראלי". אז האם הנהג הישראלי גרוע יותר מנהגים אחרים בעולם? לא בטוח. האם הסחת הדעת בכביש זה בגלל שנהיינו מכורים כל כך למסכים שלנו? אולי התאונות נובעות מהחום של הקיץ וחוסר הסבלנות שלנו? או שזה בגלל המצב הבטחוני, הלחץ התמידי שאנחנו חיים בו? או אולי זה בכלל תוצאה של תרבות החפיף (והמוטציות שלו "יהיה בסדר", "חפרת", ו-"שחרר סבא'לה") ששולטת אצלנו?

לדעתי, התשובה פשוטה מאד - לאנשים לא איכפת.

נכון, זה לא מדעי, זה לא מגובה בסטטיסטיקות, זה כוללני מדי, אבל זה כל כך נכון.
לאנשים לא איכפת. ואני לא מדבר על אלה שמזלזלים בצורה מופגנת בחוקי התנועה, או על בדואים בנגב שיורים תוך כדי נהיגה. אני מדבר על האנשים ה"נורמטיביים".
תסתכלו סביב בכביש. תסתכלו על אותם "אנשים נורמטיביים" שנוהגים כאילו שהם בחוף הים, עם יד ימין שמחבקת בנונשלנטיות את הגב של הכסא לידם.
תסתכלו על האמהות האלה שיבואו בתלונות לגננת ולמורה על כל שטות, אבל הילד שלהן עושה חוג זומבה במושב האחורי והן פשוט "לא שמו לב"...
וזה ממשיך עם אלה שתופסים חניית נכים ("אני באוטו, אם יבוא נכה אני אזוז") או עומדים על מעבר חצייה, כי הפיצוצייה ממש קרובה וחבל בשביל סיגריות לחנות רחוק וללכת ברגל.
ויש את "האנשים הנורמטיביים" שנוהגים עם אוזניות, ואלה שאוכלים / שותים / מתאפרים / מתגלחים / מנהלים את המשרד שלהם בזמן הנהיגה. או אלה שנוהגים תמיד בנתיב השמאלי. והנהגים שחותכים אותך מימין או משמאל או באמצע כיכר, ואז נותנים לך ניפנוף כזה וחיוך, בקטע של "וואי סליחה אחי, אבל הכל טוב".

לאנשים לא איכפת, וזה לא משנה גיל, מגדר, מוצא עדתי, רמת השכלה או הכנסה, אם הם גרים בדירה שכורה או בוילה יוקרתית, אם הם נוהגים במזדה-ליסינג אפרורית או בלקסוס מבריקה. הם יכולים להיות מנכ"לים של חברות, רופאים שמצילים חיים, מורים ומחנכים של הדור הצעיר, אנשים שמתנדבים תמיד לוועד ההורים של בית הספר ומעורבים בקהילה. ברגע שהם מתיישבים מאחורי ההגה, הם הופכים להיות לא איכפתיים.

עשר שנים התנדבתי במשטרת התנועה, עד שהגעתי למסקנה שליותר ויותר נהגים פשוט לא איכפת. תגובות כמו "מה קרה? מה עשיתי? הרגתי מישהו?!" הלכו ונהיו תכופות יותר, ולא שמעתי אותן רק מערסים. יותר ויותר שמעתי מאנשים "נורמטיביים" את התלונות "מה, אתה נותן לי דו"ח? אבל התנצלתי! אין לך לב אתה, אתה סתם משועמם", וכמובן הקרם-דה-לה-קרם של התגובות "שיהיה לך לתרופות!"

יכולתי להבליג ולהמשיך להתנדב כי זה חשוב, אבל הבנתי שגם למשטרה לא ממש איכפת. למתנדבים אין גישה למחשב המשטרתי כי משום מה לא סומכים עליהם מספיק. בעידן שבו אפשר להקצות הרשאות פרטניות לכל משתמש ולדעת בדיוק לאן הוא ניגש במאגר המידע, המשטרה עדיין לא קלטה את זה.

תפסתי שוטרים על אזרחי שעשו עבירות ולא היססו לשלוף תעודת שוטר כדי שאוותר להם. כשלא ויתרתי הם איימו עלי שלא אוכל לעבוד יותר במשטרה (מה אתה מאיים על מתנדב? שיפטרו אותי?!...). תפסתי נהגים שבלי להתבלבל התקשרו לכל מיני קציני משטרה שהם מכירים ונתנו לי לדבר איתם בטלפון ("אני לא מבקש ממך כלום, אבל תראה מה אתה יכול לעשות...").

אני לא נביא, אין לי פתרונות, ואני האחרון שאטיף לאנשים איך הם צריכים לנהוג. לשניים משלושת הילדים שלי יש רשיון ואני משקשק בכל פעם שהם לוקחים את האוטו או יוצאים לרכיבה על הקטנוע. ואני יודע שהם סופר איכפתיים, אבל העצה שנתתי להם כשהם עלו על הכביש היה אל תסמכו על אף נהג אחר. צאו מנקודת הנחה שאף אחד לא יודע לנהוג, וכולם רק מנסים להרוג אותך.
אולי ככה הם יחזרו כל פעם הביתה בשלום.



אין תגובות:

פרסום תגובה