יום שלישי, 19 במרץ 2013

הבלחה של אופטימיות מזוקקת


מי שעוקב אחרי הבלוג שלי (יש כאלה?... מזכיר את הבדיחה הישנה על אותו זמר לא ממש פופולארי שנשאל מתי ההופעה הבאה שלו, והוא ענה "מתי נוח לך?") יודע שאני "בעיקר אופטימי" אבל די קוּטֶר. אולי זה הגיל, אולי תמיד הייתי ככה. כשמשהו מרגיז אותי (ולא חסרים כאלה) אני שופך הכל על המסך. סוג של תרפיה.

השבוע היה לי את הזכות לקחת חלק במשהו שהוא כל כולו אופטימיות טהורה ואמיתית. משהו שמסוגל לרכך אפילו את הציניקנים המרירים ביותר, כאלה שאיבדו כל אמון בבני אדם. אפילו דר' האוס בכבודו ובעצמו היה נשאר בלי מילים (טוב, אולי האוס עוד היה מצליח לקלקל את מצב הרוח, אבל הבנתם את הרעיון).

ביום שישי שעבר ביטלו את מקצה המרתון של "מרתון תל אביב" בעקבות מזג אויר חם בצורה יוצאת דופן. המרתון היה אמור להתקיים ביום שישי הקרוב, אבל בגלל מותו של אחד הרצים בשבוע שעבר מישהו קיבל רגליים קרות והחליט לכסות על התחת שלו כשראה שמזג האויר שוב יתחמם בסוף השבוע. אז הם ביטלו אותו סופית. הרשת מיד געשה (טוב, אותם חלקים ברשת שמאוכלסים על ידי רצים) וקמו המון יוזמות למרתונים חלופיים. הבעיה הכי גדולה ביוזמות היפות האלה היא שאחרי שהשקעת כמה חודשים טובים של יזע, דמעות וכאבים בהכנות למרתון, לרוץ בפארק הירקון עם כמה מאות אנשים זה נחמד אבל ממש לא זה.
בקבוצת הריצה שלי יש 3 שהתאמנו לקראת המרתון – אחד מהם בפעם הראשונה בחייו. הוא עבר מאות קילומטרים כדי להגיע לרגע הזה, וברגע האחרון התבשר שהוא יוכל לקבל את הכסף שלו בחזרה. וואלה יופי.

אנחנו מדינה קטנה עם 3 מרתונים בשנה, אבל ממש ממול, בחו"ל, יש מירוצים לרוב. מישהו גילה שיש ביום ראשון הבא מרתון בלימסול, קפריסין. ואפילו ההרשמה עדיין פתוחה. מה שהתחיל כבדיחה הפך תוך כמה שעות לרעיון קונקרטי: לארגן מגבית חירום אצל חברי הקבוצה כדי לעזור לשלוח 2 מהמרתוניסטים המאוכזבים לקפריסין, לתחרות אמיתית.

הציניות והספקות פינו את עצמם מהר מאד לאותה אופטימיות זכה. סבב טלפונים מהיר הבהיר לנו שזה אפשרי. היו כמה מהמורות ואזעקות שווא (שני הרצים בכלל לא חשבו שזה ראוי להנות מהעזרה של הקבוצה, אין טיסות, אין מקומות לינה, אין מקום במירוץ – הישראלים לא פראיירים, מיד גילו את הסוד ועטו על האי השכן...) אבל בסופו של דבר נרכשו הכרטיסים ונרשמו למירוץ.

ואני מחייך לעצמי ונזכר באותו סיפור ישן, שהקסים אותי כשהייתי ילד, על אותו בחור צעיר שהתגאה והתרברב בפני אביו שיש לו מאות חברים ואילו לאבא יש רק חבר אחד (מעניין אם הסיפור הזה עדיין מסופר בעידן הפייסבוק; הוא בודאי רלוונטי מתמיד). האבא איתגר את הבן ואמר לו שיבדוק מי באמת חבר אמיתי. הוא נתן לו שק כבד ואמר לו לעבור אצל חבריו ולספר שבשק יש לו גופה והוא חייב להתחבא. הבן נענה לאתגר, סחב את השק הכבד בלילה בין כל החברים שלו, ולכל אחד היה תירוץ אחר למה הוא לא יכול לעזור לו. הבן חזר מאוכזב לאבא, ששלח אותו לחבר הטוב שלו. בלי שאלות האיש הכניס אותו הביתה, העלים את השק ודאג להרגיע את הבחור הצעיר.

כבר שנה שאני רץ עם האנשים האלה בקבוצה, ועם הזמן הפכנו לחבורה מלוכדת, תומכת ומפרגנת. אבל רק ברגעים כאלה אתה מגלה את הכוח של חברות אמיתית, את היכולת להעניק לאחר בלי שאלות רק בגלל שהוא חבר שלך. אז נכון, ביטול מרתון זה לא סוף העולם. לא הצלנו ילד שזקוק להשתלה דחופה. אבל רצינו לעזור לחברים. והצלחנו. וזו סיבה לאופטימיות מושלמת. לא "כמעט" ולא "בעיקר".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה