כשמישהו קרוב אליך -
כזה שאתה מנהל איתו קשר יומיומי הדוק - משקר לך, אתה מתאכזב. כשמישהו
כזה מתגלה כשקרן כרוני ונתפס פעם אחר פעם בשקרים גסים, בוטים וטיפשיים, אתה מרגיש מרומה
ונבגד. אתה מתחיל לשאול את עצמך אם הוא אי פעם אמר לך אמת, או האם הוא בכלל מסוגל
להבדיל בעצמו בין אמת לשקר. אתה מתחיל לפקפק בכל הפעמים שבכלל האמנת לו, ואתה גם
אתה מסוגל להגיע למצב שבו כשהוא אומר לך "בוקר טוב" אתה שואל את עצמך מה
המניע שלו לשקר לך, ואז רץ לחלון לראות האם השמש באמת זורחת.
כולנו מנהלים עם
התקשורת קשר הדוק, ועם השנים והטכנולוגיה הקשר רק הלך והתחזק. אנחנו מסוגלים לקבל את
החדשות כמעט מיד אחרי שהן מתרחשות, או לתעד אותן לדווח עליהן בזמן אמת. בזמנים של
מתיחות האובססיה שלנו עם התקשורת עולה כמה מדרגות ואם אנחנו לא מקבלים את מנת
החדשות שלנו כל כמה דקות אנחנו בלחץ.
עם השנים צצו מילים
כמו "התשקורת", אבל רצינו להמשיך להאמין שכל מה שמוכרים לנו הוא אמת. כי
אחרת, אנחנו בבעיה. אחרת נתחיל לפקפק בכל מה שמכרו לנו עד עכשיו. אז אנחנו
מדחיקים, אומרים לעצמינו שהם באמת יודעים על מה הם מדברים ואנחנו לא שם כדי לאמת
או לשלול, אז כנראה שרוב הכתבים עושים את רוב עבודתם נאמנה.
ומה קורה כשאתה באמת
היית שם ואתה תופס אותם בשקר גס? וזו לא פעם ראשונה?...
ביום שישי רצתי חצי
מרתון (פעם ראשונה, שעה ו-56 דקות, תודה) במסגרת "מרתון תל אביב". במשך
כל השבוע שקדם לתחרות, הרשת געשה עם שמועות על ביטול המרתון או דחיה שלו בגלל חשש
למזג אויר חם באופן קיצוני ביום המירוץ. ככל שהתקרב הזינוק התרבו החששות ולבסוף
נפלה החלטה בעיריית ת"א לדחות את מקצה המרתון המלא בשבוע, ולקיים את שאר
המקצים (חצי מרתון ו-10 ק"מ) בשעה מוקדמת יותר.
ככה מצאנו את עצמינו
יוצאים מרעננה ביום המירוץ בשעה 4 בבוקר ומגיעים לתל אביב כחצי שעה מאוחר יותר.
התקדמנו ברגל לכיוון נקודת הכינוס וכבר בשעה מוקדמת זו היה חמים. מצד שני, התכוננו
לזה – מודעוּת לשתייה, כדורי מלח בכיסים, ג'לים נוספים. וזה מעבר לחודשים הארוכים
של האימונים המדויקים כדי להגיע הכי מוכנים לתחרות.
מקצי חצי המרתון
זינקו בסביבות 6 ומקצי ה-10 ק"מ בסביבות 7, והתכנית היתה שכל המקצים יסתיימו
עד לסביבות 8 וחצי, לפני שעומס החום יגיע לדרגות בלתי נסבלות. אחרי המירוץ,
כשעמדנו מיוזעים ומאושרים ומחובקים אחרי קו הסיום, שמענו אמבולנסים שועטים אבל לא
ייחסנו לזה חשיבות. רק כשהגענו הביתה וראינו את כל ההודעות המודאגות שחיכו לנו ושמענו
את החדשות הרעות שאחד הרצים נפטר ועוד כמה עשרות בבית חולים במצב קשה, הבנו שהיום
המשמח הזה הפך עבור כמה אנשים ליום שחור.
אבל אז התחילה חגיגת
ה"תשקורת". כותרות מתלהמות בסגנון "אסון במרתון", "רצים
לא שתו, לא היתה מודעות", "איך החליטו לקיים מירוץ בעומס חום כבד
ובטמפרטורות של 35 מעלות?!" ועוד ועוד... ואתה, כאחד שהיה שם, תופס את
התקשורת בשקר. ועוד שקר. ועוד הגזמה פרועה. ועוד האשמה חסרת בסיס.
שלא לדבר על הבמה
שנותנים לאידיוטים גמורים כמו זה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4356854,00.html שהחליט חודש לפני התחרות שהוא רוצה לרוץ
חצי מרתון כי חבר שלו איתגר אותו ולא היה לו אומץ לסגת, התאמן 4 פעמים וסיים את
המירוץ על הפנים ועוד בא בטענות. פשוט, בכל פעם שאתה חושב שנשבר שיא החוצפה
והטימטום, בא מישהו כזה ומוכיח שיש עוד לאן לרדת.
זה עצוב לשמוע שבחור
צעיר נפטר בגלל תחביב עממי. זה מעציב כשאנשים שוכבים עכשיו בבתי חולים במצב קשה
בגלל התייבשות ומכת חום. אבל להאשים את מארגני המירוץ בהפקרות זה כמו לשתות בלי
הכרה במסיבה ואז לצאת לכביש שיכור ולעשות תאונה ולבוא בטענות לעירייה ולמשטרה שלא
עצרו אותך ולא מנעו ממך לנהוג.
רבותי אנשי החדשות –
אנחנו הולכים איתכם יד ביד, צמודים אליכם יום יום, שעה שעה, מבזק אחרי מבזק. אנחנו
סומכים עליכם בעיניים עצומות שתיתנו לנו את האמת, ולא תייצרו סתם פרובוקציות.
אנחנו יודעים שיש דד-ליינים וצריך לייצר חדשות "סקסיות" כדי למכור,
ולפעמים גם אין זמן להצליב מידע ולבדוק את כל הפרטים הקטנים אלא חייבים עכשיו
עכשיו לעלות עם כותרת אחרת המתחרים יחטפו לכם. אבל רבעק, היו שם קרוב ל-30 אלף איש,
ורובם יודעים עכשיו שאתם משקרים להם בפנים. איך אתם מצפים מאיתנו להאמין לכם להבא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה