יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

ארוחת בוקר במלון, כמשל


מומחי תזונה מתייחסים לארוחת בוקר כארוחה החשובה ביותר של היום. הם אפילו מצטטים מחקרים שמצאו כי אנשים שמדלגים על ארוחת בוקר עלולים לסבול באופן לא פרופורציונלי מבעיות ריכוז, חילוף חומרים, ומשקל.

אולי זאת הסיבה שמר ישראלי (או בשמו המלא "הישראלי הממוצע") שביום-יום הרגיל ישתה כוס קפה בעמידה או איזה נשנוש לא מחייב כתחליף לארוחת בוקר, אבל כשהוא מגיע לבית מלון בארץ הוא מנצל את מלוא זכותו הלגיטימית (המגובה במחקרים קליניים!) כדי לאכול ארוחת בוקר "אמיתית", או לפחות להעמיס אותה לצלחת. וכשאני אומר "ארוחה" אני מתכוון ל-5 סוגי לחמים, 10 סוגי מאפים, 20 סוגי גבינות, סלטים מפה ועד להודעה חדשה, וזה עוד לפני שהגענו לאופציות החמות...

גילוי נאות: אני לא ממש מחבב את העיר אילת או בתי מלון באופן כללי. תן לי צימר מפנק בגליל הירוק ואני מאושר (תן לי בקתה-בוטיק על שפת חוף אקזוטי בבאלי ואני בכלל ברקיע השביעי). אמנם אחותי היחידה והאחיינית שלי גרות באילת, ואמנם יש שם אטרקציות של אוצרות טבע וגם כמה מסעדות ובתי מלון לא רעים בכלל, אבל הנסיעה האינסופית כדי להגיע לשם ותחושת הדוחק וה"עממיות" שיש שם במיוחד בקיץ לא מצליחות להטות את הכף לטובתה. נכון שבחורף אין שם את אותה דביקות של העונה הבוערת, אבל עדיין יש את הנסיעה ומחירי המלונות והשהייה שלא ממש מצדיקים את המסע דרומה.

חרגתי מהמנהג שלי והגעתי לאילת בסופשבוע חורפי ונאה מאד בסוף נובמבר כדי להשתתף במירוץ מדברי יחד עם עוד כמה חברים מקבוצת הריצה שלנו. אחותי סידרה לנו סוויטה במלון רויאל גרדן (גילוי נאות 2: היא מנהלת יחסי הציבור של המלון) ובילינו סופשבוע בהחלט חביב.

ואז הגענו לארוחת הבוקר.

אני לא יודע מי מזין את מי: הישראלים שמעמיסים עוד ועוד אוכל, או בתי המלון שמנסים להתחרות ביניהם על התואר "של מי הבופה יותר גדול". אינספור מילים כבר נכתבו על הנושא, אבל אני עוד מחכה למישהו שירים את הכפפה ויבצע מחקר מדעי אמיתי כדי לגלות למה לעזאזל אנשים חייבים למלא את הצלחות שלהם בכמויות אוכל שמספיקות להאכיל שולחן של חמישה מבוגרים רעבים, ואז לא לגעת בזה בכלל. אנשים טובים, מה לא מובן בצמד המילים "מזנון חופשי"? קחו צלחת, קחו קצת אוכל שאתם אוהבים, לכו לשבת, תאכלו בניחותא, ואז אם יבוא לכם תחזרו למזנון ותיקחו עוד.

מאיפה הפחד הזה שלא יישאר? ממה נובע החשש שאם לא אקח עכשיו את כל סוגי הקינוחים והעוגות, גם אם אני בחיים לא אגע בזה, כשאגיע לשלב הזה בארוחה שאני ארצה אותם אז כבר לא יהיה. והתירוץ הזה של "תסמונת הגטו" לא ממש קביל - מה הנימוק של יוצאי עדות המזרח להעמסת הצלחות? אמהות פולניות?!...

אולי הקטע הזה של הזלזול החולני באוכל נובע מתרבות ה"מגיע לי"? שאם כבר שילמתי על המלון, אז מגיע לי להעמיס ואף אחד לא יעצור אותי? אולי זה חוסר יכולת לדחות סיפוקים? לא יודע. מה שכן, נראה שהתחרות הסמויה הזאת בין יכולת בזבוז האוכל לבין הגדלת האפשרויות במזנון רק הולכת ומחריפה, ויכול להיות שיגיע יום שבו ארוחת הבוקר פשוט תתמזג לתוך ארוחת הצהריים לאורגיה אחת ארוכה ומתמשכת של שביעה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה