למה הגשם אשם?!

זכור לי אחד מהמשלים של אזופוס על צב ועקרב (אני חושב), שהעקרב ביקש מהצב להעביר אותו את הנחל ואז באמצע הנחל העקרב הכיש את הצב, ולפני ששניהם צללו אל מותם העקרב אמר "מצטער, זה הטבע שלי..."

ולמה נזכרתי דווקא בזה? או, טוב ששאלת, למרות שלא הצבעת... אתמול בלילה "החורף חזר" (לא ידעתי שהוא הלך לאנשהוא לפני זה, עקרונית מאז שהתחלנו להגיד "משיב הרוח ומוריד הגשם" מבחינתי החורף כאן, עד פסח בערך, למרות שזה לא חורף אירופאי קלאסי, זה מה שיש...), והבוקר הקפצתי את הבנות לבית הספר באוטו כיוון שלא רציתי שיילכו בגשם (בלי מטריות, כמובן, כי הרי להחזיק מטרייה זה ממש לא קול!) והמשכתי לשיעור שחייה ברמת השרון. הייתי צריך להיות בבריכה ב-8:00 ואחרי שהורדתי את הבנות, ה-waze הודיע לי חגיגית שאגיע באיחור של 19 דקות. בהמשך הדרך האיחור תפח ל-23 דקות כי כולם נוסעים עם waze וכולם נוסעים באותן דרכים וכולם נוסעים לאט יותר (בגלל מצב הכבישים) וכולם תקועים באותם פקקים (בגלל הגשם) בכבישים בהם הרמזורים לא עובדים (בגלל הגשם)...

ואני, שמתנייד בדרך כלל עם דו-גלגלי, ישבתי באוטו ותרגלתי נשימות כדי להרגיע את עצמי, תוך כדי שאני מקשיב לדיווחי התנועה שמאשימים את מזג האויר החורפי (איזו הפתעה!) ומנסה להבין שני דברים:
1. איך אנשים מוכנים לשבת בקופסאות הפח שלהם יום אחר יום ולסבול ככה?!
2. למה הגשם אשם?!

בואו נודה על האמת, ישראל היא מדינה נהדרת אבל בכל הקשור לכמויות משקעים ומים, היא לא בדיוק שווייץ. אמנם אנחנו מובילים בעולם בטכנולוגיות התפלה, ואנחנו מומחים גדולים באמצעים לשימור וניצול כל מיליליטר של הנוזל החיוני הזה, אבל גשמים זה לא הצד החזק שלנו. התנ"ך מלא בסיפורים על בצורות מתמשכות באזור, ובגן לימדו אותנו את הסיפור המופלא על חוני המעגל לצד שירים כמו "גשם גשם בוא!"
אז איך הגענו למצב שבכל פעם שנהיה קצת קודר ויורדות כמה טיפות, מזג האוויר הופך להיות אשם ביותר סעיפים מאהוד אולמרט ואריה דרעי גם יחד?

הגשם אשם בפקקים (ולא הנהגים שמתעקשים לנסוע איש איש במכוניתו הוא, במקום למשל לעשות car pool, או חלילה לנסוע בתחבורה הציבורית, שזו צרה משל עצמה), הגשם אשם בכך שהכבישים מוצפים (ולא הרשויות המתאימות שלא דאגו מראש לניקוז יעיל בכביש כי הרי ממתי יורדים אצלנו גשמים?), הגשם אשם שהרמזורים לא פועלים (ראו הערה קודמת לגבי אחריות הרשויות המתאימות...), הגשם אשם בתאונות (אף מילה על הנהגים שלא שומרים מרחק, נוהגים מהר מדי וחותכים נתיבים למרות שהכבישים חלקים, או שהראש שלהם בכלל תקוע בתוך מסך הסמארטפון כי צריך משהו להעביר את הבעסה בפקקים...). בקיצור - בואו נגלגל את האשמה הלאה כי אנחנו בטח לא צריכים לקחת אחריות על מה שאנחנו עושים (או לא עושים).

כשנתיבי איילון הוצפו בפעם הראשונה בחורף קשה לפני 14 שנה, אמרו שזה יוצא דופן ושלקחו בחשבון שפעם ב-25 שנה אולי תהיה הצפה. מאז כמעט כל שנתיים-שלוש איילון מוצף וחוסם את אחד מעורקי התנועה העיקריים של אזור המרכז במשך שעות. וזה לא רק איילון; כמעט בכל חורף יש מקומות ושמות שמוזכרים בחדשות: גשר צאלים שוב נחסם לתנועה, כביש 90 באזור בתי המלון לחוף ים המלח, כביש הערבה פה ושם, כבישים שונים באזור יהודה ושומרון מוצפים וסגורים, חניונים תת-קרקעיים מוצפים, אזור דרום תל אביב המוזנח תמיד מוצף... אם זאת לא כתובת על הקיר המסמן את גובה הזלזול בתשתיות ובאזרחים אז אני לא יודע מה כן.

למה מאשימים את הגשם? הוא לא יכול לשנות את הטבע שלו!

מי מפחד מקצת יהדות?

ושוב אנחנו בסבב לחימה עם החמאס בעזה. הם יורים, אנחנו מפגיזים, אף אחד לא ממש זוכר למה זה התחיל או בגלל מה, העיקר בואו נירה קצת על היהודים.

אפילו הרטוריקה שלהם קבועה. אנחנו נבעיר את המדינה, אנחנו נגיע עד תל אביב, אנחנו נגיע לכל מקום, המכה תהיה כואבת, נהרות של דם ישטפו את הישות הציונית, יאדה, יאדה, יאדה...

כמה מילים נשפכים כאן. המילים שלהם. הפרשנים שלנו. המומחים מטעם עצמם. למילים יש המון כוח אם הן נאמרות בצורה הנכונה, במקום הנכון, בתיזמון מדויק, בסיטואציה המתאימה. דווקא בימים האלה פורחות הבדיחות שעפות ברשת, הקריאטיביות מתפרצת וכולם עסוקים בשיתוף ססטוסים ומסרים מושחזים ומטורפים. לא סתם אנחנו והפלסטינאים מעסיקים קופירייטרים ואנשי רטוריקה כדי להעביר את המסרים לצד השני ולעולם כולו. כל צד רוצה לתפוס את דעת הקהל החמקמקה.

ובתוך הדי ההפגזות המילוליות ההדדיות, הבריקה פתאום איזו פקודת קרב של מח"ט גבעתי. פקודות קרב לא אמורות להיות משעשעות או מבריקות. הן אמורות להעלות את המוראל לחיילים, "להרעיל אותם", להכין אותם לקראת מה שמצפה להם. מהמלחמות הראשונות בהיסטוריה האנושית, דרך כל המלחמות ההוליוודיות ההרואיות, תמיד יש את המפקד שעומד מול החיילים שלו לפני היציאה לקרב ונותן להם את הנאום המפורסם. יש נאומים מפורסמים שנכנסו לדפי ההיסטוריה, נאומים שנאמרו בזמנים אפלים, שהרימו לוחמים מייאוש ושינו את מפת הקרב. יש מפקדים שישבו על סוס, עמדו על מכסה מנוע של ג'יפ או על ארגז ירקות הפוך, או הלהיבו את החיילים דרך הקשר. אבל המטרה של כולם היתה אחת – להחדיר בחיילים רוח לחימה ודבקות במטרה.

מח"ט גבעתי, אל"מ ארז וינטר הוא בחור דתי, וגאה בזה. יכול להיות שבמקומו הייתי מנסח כמה דברים אחרת, אבל בגדול הוא העביר את המסר.

אבל... מה זה פה?! תן לי להריח... רגע אחד, אני מריח פה ניחוח של יהדות וציטוטים מהמקורות הארכאיים האלה של הדוסים! גוועלד!

מיד קמו כל הנאורים הקבועים (שמתי לב שלרובם יש את המילה "חופש" בשם: "ישראל חופשית", "העמותה לחופש דת ושיוויון"... מעניין שעם כל ה"חופש" הזה שהם מטיפים לו, אין להם בעיה למנוע מאנשים דתיים התבטאות חופשית), כל אלה שבימים רגילים עסוקים במצעדי גאווה או בהשמעת הציטוט המעוות "איש באמונתו יחיה", או בקריאה להפוך אותנו למדינה סתמית כמו שאר המדינות כי "איראן זה לא כאן", וקטלו את דבריו של מח"ט גבעתי. היה אפילו איזה פלוציונר חשוב לשעבר בצה"ל שקבע בנחרצות שאל"מ ארז וינטר לא ראוי יותר לפקד על חיילים. לא פחות!

אז נכון, אנחנו לא ב"משימה אלוהית" ואנחנו לא "מליציה דתית". אבל בואו נחשוב רגע: יורים עלינו (גם בגלל) שאנחנו יהודים. ומה לעשות שגם אם רוב חיילים גבעתי הם "חילונים בעל עולם ערכים הומניסטי" (מישהו יכול להסביר לשחר אילן, סמנכ"ל עמותת חדו"ש שגם חיילים דתיים מהצד הימני של המפה הם הומאניים ולא חיות צמאות דם?!) יש במסורת היהודית עושר של מילים שיכולות להרים כל חייל לרמות של אמונה בצדקת הדרך, ולהפוך אותו מצעיר מבוהל לחייל חדור מוטיבציה.

עזבו את העובדה שגנרלים וראשי מדינות גויים משתמשים כל הזמן בטרמינולוגיה דתית ובשם המפורש של אלוהים כדי לעודד ולהלהיב את החיילים שלהם. עזבו את הגויים האלה, מה הם מבינים? תסתכלו כאן בארץ כמה שנים אחורה, על המילים שמפקדים השתמשו בהם, על ציטוטים ישירים מהמקורות, בלי לחשוש מביקורת ובלי קריאות להדיח אותם על שטיפת מוח דתית.

כשמנכ"ל תנועת "ישראל חופשית" אומר על מח"ט גבעתי ש"מדובר בתופעה מסוכנת מאד", אני מתחיל לחשוש לעתיד המדינה יותר מההתקפות של החמאס והחיזבאללה יחד. כי בלי ארז וינטרים למיניהם לא היינו מגיעים לחגוג 66 שנות עצמאות בארץ הזאת. ובלי להסתמך על השורשים והמסורת שלנו, יכולנו כבר מזמן לקפל את הפקלאות ולעוף מכאן.

מוסכניקים עילאיים ומתנשאים

כשיש לך מכונית, רוב החלקים שלה נחבאים מעיני הגנבים כך שהם צריכים להשקיע מאמץ אמיתי כדי להגיע אליהם.
אבל כשיש לך אופנוע, כל זב חוטם עם מברג פיליפס מרגיש שזה מחסן החלפים שלו.

בבוקר ירדתי למטה כדי לנסוע וגיליתי שמישהו ניסה לפרק לי בלילה את מכסה מסנן האויר. המכסה היה תלוי על בורג אחד שהמניאק לא הצליח לשחרר. חוץ מבורג אחד שהיה זרוק קרוב, את שאר הארבעה-חמישה ברגים לא מצאתי. חיברתי את הבורג כדי שיחזיק את מכסה הפלסטיק במקום ונסעתי למוסך.

עד לפני כמה חודשים הייתי מטפל באופנוע במוסך אניגמה באזור התעשיה. אניגמה היה סוג של "מוסד" והבעלים - אמנון - היה מין קאובוי מזדקן כזה, עם שברולט אל-קמינו ישנה ורעשנית וחבית בירה ענקית בכניסה למוסך עם טעימות לקליינטים. כנראה שלעת זקנה הוא העדיף להשקיע בבירה מאשר בשמן מנוע והוא סגר את הבאסטה.
נאלצתי לחפש מקום חלופי, והגעתי למוסך שאני אפילו לא יודע איך קוראים לו, מאחורי השופרסל. ההיפך הגמור מאניגמה. פה כולם חברה' צעירים, עם חולצות טריקו שחורות הדוקות מדי, עם התסרוקת הנכונה ועם הזיפים הנכונים, שמסתכלים על הג'וי רייד 200 שלי במין מבט של "אני יודע שאני חייב לטפל לך בקטנוע, אבל במקום זה הייתי מעדיף למזמז איזה קוואסקי נינג'ה 900"...

אז הגעתי למוסך בסביבות 8:30 והחברה היו בתהליך התעוררות. 8:30 בבוקר באניגמה היה נחשב כבר צהריים, אבל כנראה כשאתה מתעסק עם אופנוענים לובשי מותגים ורוכבי טי-מקסים אתה לא צריך ללכלך את הידיים לפני 9 בבוקר. ביקשתי מאחד החברה' שיועיל להעיף מבט אם משהו מאחורי מכסה הפלסטיק נגנב או לא, ואם אני יכול לקבל כמה ברגים במקום אלה שנזרקו.

הבחור הסתכל עלי כאילו הייתי משהו מסריח שנדבק לו לנעל, ואמר שהוא לא יכול עכשיו כי הוא צריך לפתוח קודם את המחשב ולקלוט אותי ורק אז הוא יוכל להסתכל.
אמרתי לו שכל מה שאני צריך זו הצצה אחת ו-4 ברגים, לא פתיחת כרטיס והזמנת עבודה ושעות מוסך. אני אפילו מוכן להבריג במקומו אם לא נאה לו, רק שיסתכל פנימה ויגיד אם משהו נגנב כי אני לא מבין גדול בדברים האלה.
הוא סירב בנימוס ואמר לי לחזור בעוד שעה ורק אז הוא יוכל לטפל בי.
ניסיתי עוד פעם אחת אבל זה היה כמו לדבר עם אבו מאזן - פשוט לא היה פארטנר...

אז נסעתי משם תוך שאני מקווה שהמכסה לא יפול ושלא אעשה נזק בלתי הפיך לאופנוע, ועדיין לא הצלחתי להבין ממתי מוסכניקים הפכו להיות לוגמי אספרסו יהירים...

הישראלי הנאור, אבל לא רק

בזמן האחרון יצא לי, באדיבותו של מעצב דגול ואיש יקר בשם פיני מזרחי, לעבוד על המיתוג של כמה יקבי בוטיק ישראליים. לפעמים נדמה שלכל כיוון שמסתכלים מגלים עוד יקב בוטיק, עוד מבשלת בירה קטנה ואיכותית, וכולנו רק נהנים. מהצפון ועד הדרום מיוצרים פה דברים ממש טובים, וגם אם אני עדיין לא יודע להבדיל בין טאנינים לעפיצות, אני יודע כשאני לוגם משהו שעושה לי טוב.

מצד שני, אנחנו חיים פה בלבנט ולא בפרובנס או בעמק נאפה. מנהלי יקבי הבוטיק אמנם יודעים בדיוק איך לשלב בין זנים ולהרכיב יין מעולה, אבל כשמגיעים לשורה התחתונה (השורה התחתונה בחשבונית שאני מגיש להם) הם לפעמים מתנהגים כמו אחרון הרוכלים בשוק. מאיפה כולם למדו להגיד "תראה, זה אמנם פרויקט ראשון שלנו, אבל אם תעשה לי מחיר טוב אז יש לנו המון עבודה בדרך..."

אמש הזדמן לי להיות באירוע "פסטיבל יינות ישראליים" במוזיאון ישראל. בכניסה לחצר המוזיאון קיבלנו כוסות זכוכית גדולות והסתובבנו בין הדוכנים השונים וזכינו בלגימות. כל הגדולים היו שם, וגם המון יקבים קטנים ומצוינים. במיוחד אהבתי את ה"סייד אפקט" – סיידר אלכוהולי עם 6% אלכוהול שהזכיר יין לבן חצי יבש בניחוח תפוחים ירוקים, וחזרתי לדוכן כמה פעמים כדי לקבל מילוי (ונאלצתי להקשיב שוב להסבר של המוזג החביב).

בגלל שזה היה בירושלים נצפו בין הישראלים המון דתיים ו"חוצניקים", מה שלא הייתם רואים באירוע דומה בתל אביב. כולם מחזיקים את כוסות הזכוכית כמו שצריך, מגלגלים את היין בכוסות ומקרבים לאף האנין שלהם, סוגרים את העיניים ומחייכים בהבנה. אנשים מתייעצים עם המוזגים בדוכנים על שנת הבציר, על חלקות הכרם והגובה שלהן מעל פני הים, כאילו שמדובר במשחקי ליגת האלופות. פתאום כולם נהיו מומחים בחביות עץ אלון ובזני גפנים.

מצד שני – נשארנו ישראלים. גם ה"חוצניקים". כמות עשן הסיגריות שנאלצתי לספוג בגלל שאם כבר בחוץ אז למה לא להרעיל את הסביבה הקרובה, היה מעל התקן המותר. היה אחד שאף הגדיל לעשות ונדחף לכיוון אחד הדוכנים כשהוא מחזיק ביד אחת את הכוס וביד השנייה סיגר בעובי של הזרוע שלי. והוא גם פימפם ונשף עשן סמיך לכל עבר בהפגנתיות, כאילו "תראו אותי, אני לא רק מבין ביינות, אני גם מבין בסיגרים". אז יש לי חדשות בשבילך – בבני אדם אתה ממש לא מבין...

כולם ניסו להיות נורא מנומסים אבל נדחפו בתורים באלגנטיות. כולם לגמו מהכוסות והנהנו בהסכמה, אבל כשלא ראו אז הם הסתובבו הצידה במהירות ושפכו את מה שנשאר בדיוק במקום שבו הם עמדו. שזה היה כמעט על הנעל שלי, אבל למה להיות קטנוניים. כולם צילמו את עצמם ואז עמדו יחד והעלו את התמונות ועשו לעצמם לייק והגיבו אחד לשני במקום לעמוד וסתם לדבר בלי טלפון ביד. כולם. גם אלה שדיברו באנגלית או בצרפתית. כי כשאתה בישראל – תתנהג כמו ישראלי.

אומרים שזה מה שיפה אצלנו. עוד לא החלטתי.

אולי נעבור להפסקת פרסומות?

כשנכנסתי לעולם הפרסום אי שם בתחילת שנות ה-90, למדתי אצל כמה מהאושיות של הברנז'ה באותה תקופה: תרצה גרנות, רוני אפלבאום, עופר גולן. למדתי גם משוקי ברג שהיה מנהל הקריאייטיב ב"סימבול פרס", אחד מהמשרדים הראשונים שבהם עבדתי (אם לא מחשיבים שנה במשרד פרסום בשם "אלרון" ששכן במרתף מצחין של בניין ברחוב צדדי בתל אביב, שם העברתי 12 חודשים בניסיון למצוא את הדרך החוצה למשרד סמי-נורמלי, כי באלרון לא עבר יום בלי מכות, צרחות וזריקת כסאות בין מנהל המשרד לעובדים... אבל זה סיפור נפרד בביוגרפיה הצבעונית שלי) ומאוחר יותר מאורי לברון ב"אדלר חומסקי".

למדתי מהם שצריך לעניין את הצרכן, לגרום לו ללכת איתך, לפתות אותו, ולהביא אותו לרצות את המוצר שלך. אחד הרעיונות המרכזיים הוא לא להתייחס לצרכן כמו מפגר. זכור לי משפט חזק בספר פרסום אמריקאי שאמר: אם אתה יכול להוסיף בקלילות את המילה "אידיוט" (באנגלית הם השתמשו בביטוי המליצי Asshole אבל משום מה זה מאבד משהו בתרגום) בסוף הכותרת, סימן שהכותרת שלך מזלזלת בצרכן.

כשהגעתי סוף סוף למשרד הרציני הראשון שלי, "דחף", הרגשתי שעליתי לליגה הלאומית. מה רבה היתה האכזבה שלי כשכבר בשבוע הראשון הצטרפתי לבריינסטורמינג של כמה חברה מהקריאייטיב (שאחד מהם הוא היום דמות נחשבת בברנז'ה) שעבדו על קמפיין התדמית השנתי של בנק דיסקונט, וישבו עם ערימה של דפי A3 והעלו רעיונות אחד אחרי השני. הייתי בהלם.

סיעור המוחות הלך בערך כך:

- (אחד הקופירייטרים): יש לי רעיון! מה עם הכותרת "השקעות בטעם שלך"?

- (אחד המעצבים): מעולה! (מושך אליו דף ומשרבט מדף של תבלינים, ורושם מעליו את הכותרת האווילית)

- (קופירייטר אחר): יש לי עוד אחד! (מושך אליו דף ומצייר ערימה של דוקים שפוכים מתוך המיכל שלהם) נשים ערימה של דוקים ונרשום "מומחים בהשקעות, זה בדוק". אההה? אההה?

- (כולם מתלהבים מהטימטום)

אז כן, גם פעם היו פרסומות דביליות שיוצרו על ידי קופירייטרים ומעצבים שחיו בסרט התל אביבי שלהם, אבל הן לא היו הרוב. היו פרסומות נפלאות של כמה משרדים גדולים ונחשבים שכבר לא פעילים היום (או שנקנו ונבלעו בתוך קונגלומרטים בינלאומיים והפכו להיות עוד משרד פרסום סתמי שמייצר כסף לבעלים). קופירייטרים התחנכו אצל אנשי פרסום ולא אצל תקציבאים או טכנוקרטים שרק חושבים על השורה התחתונה (או גרוע יותר - אצל קופירייטרים גרועים שמלאים מעצמם). הם אמנם שיחררו את כל הבלמים והוציאו את המיטב לפני תחרויות פרסום, אבל גם במשך השנה ה"רגילה" אפשר היה לראות מודעות בעיתונים ושלטי חוצות ושלטי אוטובוס שהיו קריאטיביות וחכמות ולא העליבו אותך בטיפשות שלהן, שלא לדבר על הסתמיות והרדידות של מודעות הרד-סייל.

נסעתי היום לפגישה בתל אביב, ושתי שלטי חוצות צדו את עיני באיילון. הן מיד זרקו אותי כמה שנים טובות אחורה, לאותו שבוע ראשון ב"דחף". אחד היה שלט חוצות למכונת כביסה של קונסטרוקטה:

הבנתם את זה? אומרים סוס, ומראים סוס, למקרה שהצרכן הממוצע או הנהג הממוצע באיילון יטעה ויחשוב שסוס עבודה זה אולי משהו דולפין. (ותודה לגונן הראל על הצילום)
פשוט נפלא!

השלט השני היה לא פחות "קריאטיבי" ממנו (מצאתי אותו באינטרנט, לדיראון עולם):

חזק, לא? הכותרת אומרת "תוריד לעצמך את הרכב מהראש", והאיש בתמונה מצולם עם.... מכונית על הראש! איך הם חשבו על זה? הפרסומאים של חברת שלמה-Sixt בטח ישבו כל הלילה כדי להביא הברקה כזאת...

איך היינו אומרים פעם? ימוחלף הקופירייטר!

ההיי-טק הרג את העסקיות

זוכרים את השיר מהסבנטיז "הדי ג'יי הרג את כוכב הרדיו"? אז ב-2013 אני רוצה להציע ניסוח חדש.

אתמול נאלצתי להיות באזור התעשייה של עתידים בשעות הצהריים. הרעב דיגדג, ורחוב הברזל מספק מגוון עצום של נחמות לדגדוגים מהסוג הזה – בשרי, חלבי, בעמידה, בישיבה, פלצני ועממי, ועוד. אחד המקומות הקרובים היה "שיפודי פינת השלושה" שהתיימר להיות מטבח בוכרי, עם מבחר מטעמים שהזכירו לי את הסבנטיז ואת השכנה הבוכרית שגרה קומה מעלינו בבת ים והיתה מכינה סירים מהבילים של פלוב ובחש טעימים להפליא בעבודת יד, ואז מכרבלת אותם טוב טוב בשמיכות בחדר שינה.

המלצרית הביאה מיד את התפריטים והסבירה שיש עסקית ב-65 שכולל 2 מנות ראשונות כל אחד, 2 שיפודים, 2 תוספות ושתיה וסלטים חופשי. נשמע משכנע. במיוחד כי היינו רעבים. והמחירים של הפריטים הבודדים בתפריט הסתכמו בהרבה יותר ממחיר העסקית.

הזמנו.

מיד הגיעו הסלטים המתבקשים (או כמו שאורי מלמד קורא להם "החשודים המיידיים"), כמה פיתות והשתיה. הצ'יפס הגיע בכלי בגודל של גביע יוגורט (בתפריט המחיר 25 ₪). ב-25 ₪ אפשר היום לקנות כ-2 ק"ג צ'יפס קפוא בסופר. הלאה. הבחש והפלוב הגיעו כל אחד על צלחת בקוטר של  15 ס"מ, שזה בערך הגודל של תחתית לספל קפה, וגם הערימה של האורז היתה דלה. וגם קרירה. ותעשייתית להפליא. ולחלוטין מאכזבת, במיוחד לאור העובדה שהמחיר שלכל צלחת כזאת בתפריט היא מעל 30 ₪! הבשר למרבה ההפתעה היה בסדר וטעים ועשוי נכון כמו שביקשנו.

מסביבינו ישבו כל מיני הייטקיסטים מהמשרדים בסביבה, מזוהים באמצעות כרטיסי העובד התלויים להם מהצוואר כמו כלבים. כיוון שאף אחד מהם לא התלונן, הגענו למסקנה שכשיש לך מבחר כל כך עצום מתחת לאף, ויש לך ארוחות צהריים מסובסדות וכרטיסי "תן ביס" ודומיהם, אתה יכול להרשות לעצמך להזמין עסקית כי לך זה עולה רק איזה 20 ₪. והמסעדות מצידן יכולות לגבות מחירים שערורייתיים כי אף אחד לא מתלונן. אם אני הייתי משלם 20 ₪ על מה שקיבלתי גם אני לא הייתי ממהר להתלונן. ואם לא נאה לי, מחר אני יכול ללכת למקום אחר. לפי הכמויות העצומות של אנשים שהסתובבו ברחוב הברזל בשעות הצהריים, נראה שתמיד יהיו הייטקיסטים חדשים ופריירים שימלאו את השורות במסעדה.

ואי אפשר לדבר על אוכל בלי להזכיר את חביבת הבלוג נייג'לה לאוסון. אתמול התבשרנו בחדשות שהיא ובעלה - המיליונר היהודי צ'רלס סאצ'י - ישבו במסעדה בלונדון והוא חנק אותה לעיני הסועדים האחרים, לא פעם ולא פעמיים. אף אחד מהלונדונים המאופקים לא קם להתערב, כי אולי המיליונר בן ה-70 יחנוק גם אותו... סאצ'י טען להגנתו שהוא תפס לה בצוואר כי "he was just trying to make a point"...

:-(

הקלות הבלתי נסבלת של ה"לייק"

כמה שאנחנו אוהבים לדבר בגנות פייסבוק, יש דבר אחד חיובי שהוא עשה – הוא גרם לכולם לאהוב אחד את השני. מהבוקר עד הערב, ועמוק אל תוך הלילה, אנחנו עסוקים כל הזמן בחלוקת "לייקים" לאחרים.

Make Like, Not War.

מישהו קם בבוקר ומספר לכולם שהוא ציחצח שיניים. מיד כולם עושים לו לייק. מישהו היה בחנות מגניבה ומוכרח לספר לכולם. עשרות לייקים תוך חצי שעה. מישהו שמע בדיחה והוא מוכרח לשתף, מישהו קרא ספר, צילם משהו, מתכוון ללכת לאנשהוא – מיד כולם אוהבים את מה שהוא עשה ומפרגנים לו.

החיים שלנו הפכו למרדף אחר הלייק.

אתה מעלה סטטוס ענק ואם אחרי שעה קיבלת רק מספר לייקים בודדים אתה שוקל חאראקירי. אפילו חמי, איש בן שבעים ומשהו שבימי חייו הספיק לעשות די הרבה דברים משמעותיים בתחום החינוך בעיר, התפלא באוזניי על העובדה שהוא קיבל רק 3 לייקים על סטטוס ארוך שהוא פרסם בנוגע למשהו שהפריע לו. משהו שהוא כתב ממש מתוך הקישקעס. שאלתי אותו ממתי הוא התחיל למדוד את חייו והצלחותיו לפי כמות הלייקים שהוא מקבל. זה לא סיפק אותו.

אבל עזבו את כמויות הלייקים.

לי יש שאלה עמוקה יותר – למה בפייסבוק אין מוצא אחר עבור אלו שמבקשים להשמיע ספקטרום רחב יותר של דעות מאשר פשוט "לייק"?

אני מניח שמאחורי הרעיון של ה"לייק" עמד הקונספט של אהבה והסכמה כלל עולמית. הרי המושג של "מדיה חברתית" היא להיות חברתיים. לאהוב. לפרגן. לעשות "לייק" לכל דבר. כפתור "דיסלייק" היה חותר תחת כל העניין הזה. זה היה שלילי ואנטי חברתי. ושליליות זה לא טוב לשורה התחתונה.

אם נסתכל מעבר ללייקים שאנחנו מחלקים על ימין ועל שמאל, ברור שפייסבוק לא מעוניינת לתת לאנשים את האופציה לא לאהוב דברים. פייסבוק זה כסף. המון כסף. וכשאתה נותן למאות מיליוני חברי פייסבוק את האפשרות לא לאהוב משהו שאותו חברה השקיעה מיליונים בפרסומו, זה עלול לשנות קצת לרעה את המאזן של צוקרברג וחבריו.

אז למה פתאום מפריע לי שהתגובה היחידה שעומדת לרשותי היא "לאהוב"?

כי הגיע יום הזיכרון.

איך אפשר להגיד שאתה "אוהב" פוסט שבו הכותב מספר על זה שסבא וסבתא שלו נרצחו בפיגוע טרור? איך מגיבים על כך שהרמטכ"ל לא הניח דגל על קבר של חלל צה"ל שיהדותו מוטלת בספק? האם לוחצים "לייק" לידיעה שבערב יום הזיכרון מישהו עתר לבג"צ בדרישה להגביל את הצפירה לאזורים בהם מתקיימים טקסים בלבד?

ואז אתה משליך מיום הזיכרון על יום רגיל ונזכר בעוד מקרים.

למשל, איך מגיבים על הזמנה לאיוונט של יום שנה למותו של קרוב-רחוק? ומה לעזאזל עושים בתגובה לפוסט שבו אתה מסכים עם הכתוב אבל מתקשה ללחוץ על האגרוף הקמוץ עם הבוהן למעלה בגלל שזה לא ממש מבטא את מה שאתה רוצה להגיד?

אני רוצה לאחל לכל אותם אנשים שאני מכיר שאיבדו מישהו יקר במשך 65 שנות קיום המדינה על מזבח העצמאות שלנו, שלא יידעו עוד צער. ושהאובדן הזה ישמש להם כמנוף למימוש הזיכרון דרך עשייה חיובית, כמו שאומרים "במותם ציוו לנו את החיים". חיים מלאי משמעות הרבה יותר עשירה מאשר אפשרות אחת סתמית.