ארוחת בוקר במלון, כמשל

מומחי תזונה מתייחסים לארוחת בוקר כארוחה החשובה ביותר של היום. הם אפילו מצטטים מחקרים שמצאו כי אנשים שמדלגים על ארוחת בוקר עלולים לסבול באופן לא פרופורציונלי מבעיות ריכוז, חילוף חומרים, ומשקל.

אולי זאת הסיבה שמר ישראלי (או בשמו המלא "הישראלי הממוצע") שביום-יום הרגיל ישתה כוס קפה בעמידה או איזה נשנוש לא מחייב כתחליף לארוחת בוקר, אבל כשהוא מגיע לבית מלון בארץ הוא מנצל את מלוא זכותו הלגיטימית (המגובה במחקרים קליניים!) כדי לאכול ארוחת בוקר "אמיתית", או לפחות להעמיס אותה לצלחת. וכשאני אומר "ארוחה" אני מתכוון ל-5 סוגי לחמים, 10 סוגי מאפים, 20 סוגי גבינות, סלטים מפה ועד להודעה חדשה, וזה עוד לפני שהגענו לאופציות החמות...

גילוי נאות: אני לא ממש מחבב את העיר אילת או בתי מלון באופן כללי. תן לי צימר מפנק בגליל הירוק ואני מאושר (תן לי בקתה-בוטיק על שפת חוף אקזוטי בבאלי ואני בכלל ברקיע השביעי). אמנם אחותי היחידה והאחיינית שלי גרות באילת, ואמנם יש שם אטרקציות של אוצרות טבע וגם כמה מסעדות ובתי מלון לא רעים בכלל, אבל הנסיעה האינסופית כדי להגיע לשם ותחושת הדוחק וה"עממיות" שיש שם במיוחד בקיץ לא מצליחות להטות את הכף לטובתה. נכון שבחורף אין שם את אותה דביקות של העונה הבוערת, אבל עדיין יש את הנסיעה ומחירי המלונות והשהייה שלא ממש מצדיקים את המסע דרומה.

חרגתי מהמנהג שלי והגעתי לאילת בסופשבוע חורפי ונאה מאד בסוף נובמבר כדי להשתתף במירוץ מדברי יחד עם עוד כמה חברים מקבוצת הריצה שלנו. אחותי סידרה לנו סוויטה במלון רויאל גרדן (גילוי נאות 2: היא מנהלת יחסי הציבור של המלון) ובילינו סופשבוע בהחלט חביב.

ואז הגענו לארוחת הבוקר.

אני לא יודע מי מזין את מי: הישראלים שמעמיסים עוד ועוד אוכל, או בתי המלון שמנסים להתחרות ביניהם על התואר "של מי הבופה יותר גדול". אינספור מילים כבר נכתבו על הנושא, אבל אני עוד מחכה למישהו שירים את הכפפה ויבצע מחקר מדעי אמיתי כדי לגלות למה לעזאזל אנשים חייבים למלא את הצלחות שלהם בכמויות אוכל שמספיקות להאכיל שולחן של חמישה מבוגרים רעבים, ואז לא לגעת בזה בכלל. אנשים טובים, מה לא מובן בצמד המילים "מזנון חופשי"? קחו צלחת, קחו קצת אוכל שאתם אוהבים, לכו לשבת, תאכלו בניחותא, ואז אם יבוא לכם תחזרו למזנון ותיקחו עוד.

מאיפה הפחד הזה שלא יישאר? ממה נובע החשש שאם לא אקח עכשיו את כל סוגי הקינוחים והעוגות, גם אם אני בחיים לא אגע בזה, כשאגיע לשלב הזה בארוחה שאני ארצה אותם אז כבר לא יהיה. והתירוץ הזה של "תסמונת הגטו" לא ממש קביל - מה הנימוק של יוצאי עדות המזרח להעמסת הצלחות? אמהות פולניות?!...

אולי הקטע הזה של הזלזול החולני באוכל נובע מתרבות ה"מגיע לי"? שאם כבר שילמתי על המלון, אז מגיע לי להעמיס ואף אחד לא יעצור אותי? אולי זה חוסר יכולת לדחות סיפוקים? לא יודע. מה שכן, נראה שהתחרות הסמויה הזאת בין יכולת בזבוז האוכל לבין הגדלת האפשרויות במזנון רק הולכת ומחריפה, ויכול להיות שיגיע יום שבו ארוחת הבוקר פשוט תתמזג לתוך ארוחת הצהריים לאורגיה אחת ארוכה ומתמשכת של שביעה.

בשולי עמוד הענן

כשבני ישראל יצאו ממצרים, ליווה אותם עמוד ענן פלאי שגונן עליהם מפני פגעי הדרך במדבר והיווה סוג של Waze קדמון כדי לכוון אותם בדרך לארץ המובטחת. בשולי המחנה הגדול הזדנבו כמה אלפי "ערב רב" או "אספסוף" ("וגם ערב רב עלה אתם", שמות פרק י"ב, פסוק ל"ח) שלא היו ממש שייכים לעם ישראל אבל ניצלו את הרגע והסתפחו להולכים. הערב רב האלה היו אופורטוניסטים שלא פספסו אף הזדמנות כדי להתלונן, לקטר ולגרום לצרות כאלו ואחרות.

כאז כן היום.

מבצע "עמוד ענן" בדרום הארץ מביא לחדשות המון סיפורים גדולים: גיוס מילואים, תקיפות של חיל האויר, פיצוצים מרשימים, יירוטים של כוכב המבצע "כיפת ברזל", עמידות של העורף מול הירי הבלתי פוסק מהרצועה, פצועים והרוגים, פגיעה בבתים, ברכוש ובחיים השוטפים של מאות אלפי אנשים.

אבל בשולי עמוד הענן מסתתרים ה"ערב רב", הדברים הקטנים שלא מדווחים עליהם בקול, הכביסה המלוכלכת שלא מנערים בחוץ כדי לא לפגוע בקונצנזוס או בלכידות של העם.

אני מדבר על הגנבים, הבוזזים, האנשים (בהיעדר מילה אחרת כרגע, אני אשתמש בביטוי "אנשים" למרות שהם בטח לא זכאים לתואר הזה) שמנצלים את הרגע שבו אזרחים בדרום הארץ עוזבים את הבית ועוברים למקומות מחוץ לטווח, כדי לפרוץ לבתים האלה. גנבים הם בדרך כלל שפלים, אבל לבזוז בתים או עסקים שנפגעו זו מדרגה כל כך נמוכה ובזויה, היא משתווה רק לגנבים המתוחכמים שעוברים על מודעות האבל ופורצים לבתים של אנשים שקוברים את יקיריהם.

מבצע עמוד ענן היא שעתם הגדולה של התולעים האלה שיוצאים מהסדקים הרקובים שלהם כדי ללקט שאריות. פגיעה של רקטה אפשר לשקם, אבל תחושה שמישהו היה בבית שלך שעזבת ונגע בדברים שלך זה גועל שלא נשטף ולא יורד. בשולי החדשות שומעים שהמשטרה תופסת אנשים כאלה, אבל זה לא מספיק. בימים רגילים לא הייתי ממהר לאמץ את המדיניות שנהוגה בארה"ב שבו מותר לאזרחים להחזיק נשק בתנאים מסומים, אבל בהחלט הייתי מעביר כאן חוק שמותר לאזרח לירות על מנת להרוג מישהו שבוזז לו את הבית או העסק במצב חירום.

הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב?!...

הבוקר שמעתי שני אנשים מדברים ביניהם ביציאה מבית הכנסת:

"הצבעת כבר?"...

"בטח, לפני שבועיים!"

אמנם נכנסנו כבר לתקופת בחירות, אבל החברה האלה בטח לא ימאים והם לא דיברו על הבחירות בארץ. רעננה מלאה באנגלוסקסים. אני חושב שיש בעיר היום יותר צרפתים, אנגלים ודרום אפריקאים מאשר אמריקאיים, אבל אנגלית היא השפה ה"רשמית" ובטח "ברירת המחדל" בחלקים מסוימים של העיר. יש אפילו חנויות מסוימות שבהן המוכרים פונים אליך באנגלית!

האמת, לא התפלאתי. אפילו ההורים שלי אמרו שהפעם הם הולכים להצביע בבחירות לנשיא ארה"ב. 40 שנה עברו מאז שעלינו ארצה, ומאז הם לא ביקרו בארצות הברית אפילו פעם אחת, אבל כשהנשיא המכהן בעל צבע העור הכהה מתנדנד בסקרים, ההורים שלי יהיו הראשונים לממש את זכותם הלגיטימית כדי לתת יתרון למתמודד השני. וזה לא שהרפובליקני שרץ מול אובמה הוא יהודי חם - הוא בכלל נוצרי מורמוני – אבל העיקר שהוא לא "שוורצה"! (שזה כינוי עדין יחסית למה שאמא שלי בדרך כלל מכנה את אובמה...)

אז אולי לא התפלאתי על החברה שרצים להצביע בארץ, אבל במחשבה שניה התרגזתי. אמנם יש לאזרחי ארצות הברית החיים בחו"ל האפשרות להצביע ולהשפיע, וכמו אמריקאים טובים יש הרבה שרוצים לנצל את הזכויות שלהם עד תום. יש אפילו כתבות על עולים חדשים שמצביעים. אבל פה מדובר על אנשים שחיים בארץ כבר עשרות שנים, ואין להם כל כוונה לחזור ולגור בארה"ב.

אני מכיר את החברה האלה ואת הדעות הפוליטיות שלהם. כל הערה של נשיא אמריקני או מזכיר המדינה שיוצאת נגד המדיניות הישראלית תתקבל אצלם בקריאות בוז (במקרה הטוב). ואין נשיא אמריקאני – רפובליקני או דמוקרט – שהסכים עם כל צעד שישראל עשתה. מה לעשות, האינטרסים האמריקאיים לא תמיד תואמים את שלנו, וגם רפובליקנים "אוהדי ישראל" כמו רייגן ובוש הביעו ביקורת על המדיניות של ישראל. החברה האלה ודאי היו מצביעים בעד כל מועמד רפובליקני אם הם היו גרים בארה"ב. אבל לממש את זכות הבחירה שלך בזמן שאתה גר בישראל זה כמו להגיד שחשוב לך מה הממשלה האמריקאית חושבת עליך, כאזרח ישראלי.

התרגזתי גם בגלל שבתור אנשים מאמינים, ובטח כאלה עם דעות שמרניות וימניות, הייתי מצפה שהם יהיו קצת פחות מוחצנים עם הריצה שלהם לקלפי האמריקאי. עם ישראל "התברך" על ידי בלעם עוד לפני שהתיישב בארץ במילים "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". בתפילות אנחנו אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים". אפילו בן גוריון אמר בזמנו: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". אז בשביל מה הריצה הזאת להצביע בבחירות האמריקאיות? האם שנאת אובמה מצדיקה את זה? האם הם חושבים שרומני (אם ייבחר) יכיר טובה למצביעיו אזרחי ארה"ב החיים בישראל אם המדיניות של ישראל תתנגש בעתיד – והיא תתנגש – עם הקווים המנחים את הבית הלבן?

ריח בחירות עומד באויר גם אצלנו, ונראה לי שאם היינו משקיעים קצת יותר בחיזוק הבית שלנו, ובכיוון של "ובגויים לא יתחשב", אולי היתה מתקיימת בנו ברכה נוספת של בלעם: "מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל".

אופטימיות, למרות הכל

אני חורג מהמנהג שלי לקטר ולהתלונן במסווה של פסימיות זהירה על דברים שאין לי הרבה שליטה עליהם, כדי לקטר ולהתלונן על משהו שממש אין לי שליטה עליו - הזמן.

איך שהזמן רץ.

רק לפני יומיים נולד הבכור שלי. רק לפני יומיים החזקתי אותו קרוב ונשמתי את הריח המתוק שלו לתוכי. רק לפני יומיים הפנים שלו היו חלקות והיום הן מלאות זיפים ואני מלווה אותו לצומת מורשה כדי שיעלה על ההסעה שתיקח אותו למכינה הקדם-צבאית "עצמונה", ואני מחזיק את עצמי חזק חזק לא להיראות פאטתי ומתרגש ליד כל הגברברים ששרועים להם בתחנה על התיקים העצומים שלהם, וגם הם בעצם משחקים אותה נונשלנטיים...

עוד לא הצלחתי להפנים שהוא עבר לפאזה אחרת בחיים שלו, ומהיום זה כבר לא יהיה אותו דבר. מצד אחד הוא כבר יחזור הביתה לשבת הקרובה, ובמשך השנה הוא יהיה בבית כל שבת שנייה, וחגים, וחופשות... אבל מצד שני זה אחרת. עכשיו הוא לא בבית אבל הוא כבר היה מחוץ לבית במשך שבוע-שבועיים בעבר ולא עשינו מזה ביג דיל, כבר היו תקופות שהוא לא היה בבית שבוע ואז בשבת הוא נסע עם המקהלה שלו לאיזה שמחה בעיר אחרת... אבל היום זה באמת אחרת.

ביום ראשון הוא התחיל שלב חדש בחיים. מסלול חדש. במכה אחת הוא פתאום לא ממש שייך לנו יותר, הוא ברשות עצמו. הוא יחזור לשבתות עם כביסה וסיפורים והווי חדש, הוא יחזור לישון בחדר שלו וינגן בגיטרה, אבל הוא יהיה יותר על תקן של אורח. הוא ייכנס הביתה בסערה, נתקבץ סביבו לשמוע על הישיבה, על הלימודים, על המד"סים, ינסה ללעוס ולדבר בו זמנית ואנחנו נתאפק כדי לא להעיר לו, ואז הוא יעוף החוצה בסערה לפגוש חברים, חברה, ייעלם עם האוטו עד לפנות בוקר ואז יחזור בסערה וימלא את התיק וייעלם מהבית שוב לשבוע-שבועיים.

לאן לעזאזל הזמן רץ? אני לא מבקש לעצור את השעון, אני לא מבקש לחזור אחורה ולחיות את החיים מחדש, טוב לי איפה שאני נמצא בו, אבל רעבק, קצת יותר לאט... תן להנות קצת יותר, למה הכל חייב להיות במהירות? איך עברו להן 18 שנה, ככה, כמעט בלי שנרגיש?....

גלעד שלי - בהצלחה!

טו מאצ' אינפורמיישן

אומרים שאנחנו חיים בעידן האינפורמציה. דברים שפעם נאלצנו לחפש בספריות או לנסוע רחוק כדי למצוא אותם, אנחנו מקבלים היום תוך כמה הקלקות בגוגל שמבשר לך בחגיגיות שהוא מצא כ-1,680,000 תוצאות תוך 0.27 שניות.

אנחנו מוצפים באינפורמציה מבוקר עד ערב, ויש לנו יותר ויותר אמצעים כדי לצרוך את אותו מידע ואפילו להוסיף עליו. את רוב המידע פשוט דוחפים לנו לאוזניים וישר לפנים, ואת השאר אנחנו מחפשים ומוצאים מייד. מדווחים לנו בחדשות הבוקר על הפקקים בכבישים ועל מזג האוויר, ואנחנו יודעים להיערך בהתאם, לנסוע מסביב או לצאת מאוחר יותר, לקחת מטריה או ללבוש קצר. מספרים לנו על מבצעים ועל ירידות או עליות מחירים, ואנחנו יודעים אם כדאי לדחות את השופינג ולאיזה קניון ללכת.

אבל מה קורה כשיש יותר מדי אינפורמציה? מה קורה כשאנחנו משתעבדים למידע, ומפסיקים לחשוב בעצמינו?

בשבוע שעבר כשהייתי ביער ציפורי במחנה הקיץ של הצופים, פגשתי זוג שאני מכיר, אנשים באמת אינטליגנטים, שהיו צריכים להגיע ליער לעזור במטבח. הם הגיעו באיחור למרות שידעו לאן הם נוסעים ואפילו הכירו את הדרך מנסיעות קודמות, ובכל זאת התברברו כי ה-GPS אמר להם לנסוע בדרך אחרת והם חשבו לעצמם: ה-WAZE אמר אז הוא בטח יודע מה הוא אומר...

מי שעכשיו מהנהן בראש ונזכר שזה קרה גם לו, מוזמן לנתק את עצמו מהמכשירים...

הילדים שלנו מדברים בקיצורים. גם אנחנו כבר למדנו להקליד LOL, BTW, FYI ואפילו TTYL. אחד החביבים על ילדים שמישהו חופר להם זה TMI, כלומר: טו מאצ' אינפורמיישן. אתה מספר לי יותר ממה שאני מעוניין לשמוע. אתה יורד לפרטים שאני ממש לא זקוק להם. אתה בא לי ממש לא טוב אז צמצם...

בשבוע שעבר, באותו מחנה קיץ, ישבתי בערב בישיבת ראשי שבטים, ואחת (לא חשוב מאיזה שבט) סיפרה שהיא חייבת שינעלו בשבילה את אחד מהתאים של ה"כימיים" כי היא זקוקה לשירותים נקיים, כי איך זה ייתכן, היא כבר לא אשה צעירה, היתה לה צניחת רחם והיא לא יכולה להיכנס לכל מיני מקומות מטונפים... כיסיתי את האוזניים וצעקתי לה: טו מאצ' אינפורמיישן!

האינפורמציה רצה אחרינו ומשיגה אותנו בין אם אנחנו רוצים או לא. אבל שיא השיאים של האבסורד הגיע הקיץ: חברת החשמל הודיעה שהצריכה היומית מתחילה להגיע לשיא יכולת התפוקה היומית, ולכן ייתכנו שיבושים באספקת החשמל ככל שמזג האוויר יתלהט. אז מה הפתרון? מבקשים מהאזרחים המיוזעים לצמצם בצריכת החשמל ולא להפעיל מכשירים זוללי חשמל בשעות השיא.

מילא. אבל הבוקר בחדשות בדרך ללקוח בירושלים שמעתי שהצריכה כבר נמצאת ב-72% מיכולת התפוקה היומית ומשערים שבצהריים הצריכה תגיע ל-97%! מה לעזאזל אני אמור לעשות עם האינפורמציה הזאת?! איך אני אמור להתמודד עם המידע שהמנהלים בחברת החשמל שיושבים על משכורות עתק ויש להם את אחד מוועדי העובדים החזק והכוחני ביותר במשק, שלא השקיעו מספיק בתשתיות מתאימות כדי להביא את יכולת ייצור החשמל לרמה המתאימה למדינה רותחת? מה אני אמור לעשות עם הידיעה שהחידלון שלהם לאורך השנים לא הולך לחזור אליהם כמו בומרנג אלא יתפוס כיוון אחר ויפסיק לי את זרם החשמל בדיוק כשלקוח מחכה לעבודה ממני?

לפעמים, בתוך האוקיינוס של האינפורמציה שמאיימת להטביע אותנו, אנחנו צריכים קצת פחות. אני לא מספר לחברת החשמל על הצרות שלי. תזרימו חשמל, תפסיקו את החשמל – רק אל תספרו לי על הצרות שלכם!

הקלות הבלתי נסבלת

השבוע המדינה חוגגת את "שבוע הספר", או יותר נכון - החנויות מלאות במבצעים מטורפים על ספרים שאיש אינו רוצה לקרוא, אבל הם נמכרים בכל זאת כי מישהו בסטימצקי/צומת ספרים חשב שהעם יעדיף לקחת 4 ספרים ב-100 במקום לשלם קרוב ל-100 ש"ח על ספר אחד שאתה באמת רוצה. וכולם מבכים את גסיסת הענף ומות הספר ושחיטת הסופרים והריגת המו"לים, במקום לחגוג את העובדה שאנשים עדיין קונים ספרים...


שבוע הספר הוא עוד הזדמנות לדפדף בעמודי הכרומו של ספרי בישול מעוצבים. יש לנו בבית ספרי בישול מהדור הקודם, אלה שנתנו לך עמודים על גבי עמודים של מתכונים בלי אף תמונה אחת לרפואה. היום ספרי הבישול נראים כמו Coffee Table Books, ספרים שמאדירים את היכולת הטכנית של הצלם ומהנים לדיפדוף כמו חוברת של נשיונל ג'יואגרפיק. כי הרי ברור שגם אם תעשה את המתכון בדיוק לפי מה שכתוב, ותמדוד כל כפית זעפרן ותבזוק כל קורט מלח ותקפיץ ותאדה ותבשל בדיוק כמו שההוראות מחייבות, המנה שלך לעולם לא תיראה טוב כל כך כמו בספר.


גיסתי היקרה היא בשלנית נהדרת. אחד החלומות שלה הוא להוציא ספר בישול עם צילומים של איך המנות ניראות באמת כשאתה עושה אותן בבית, ולא באיזה וילה בטוסקנה עם צלם המזון הכי נחשב בעולם.


יש אצלנו ספרי בישול שנפתחים אוטומטית על העמודים שכוללים את המתכונים שתמיד מנצחים. מפעם לפעם אנחנו מדללים את ערימת ספרי הבישול ומעיפים את אלה שמעולם לא פתחנו או את אלה שלא עשו לנו את זה, ומשאירים על המדף רק את אלה שמביאים לנו נחת. בזמן האחרון גילינו את בלוגי האוכל - ההמצאה ששידרגה את השיעמום של ספרי הבישול הפלצניים למתכון קצר עם הקדמה ארוכה ומשעשעת המלווה בדרך כלל בתמונות ביתיות של "איך עושים את זה באמת".


ולמה כל ההקדמה הזאת? טוב ששאלתם. לפני כמה זמן מצאתי אתר שנקרא Pinterest שהוא בעצם אוסף עצום של תמונות מכל מיני מקומות באינטרנט שאנשים פשוט שמו בהם "סיכה" כמו לוח שעם וירטואלי ענק. ראית משהו מעניין? שים בו סיכה ותשתף. בתחום האוכל אפשר לעבור על אלפי תמונות מדהימות של מנות מכל הסוגים וגם לקבל את המתכון בקליק קצר.
מצאתי שם את התמונה הזאת, מתוך האתר של Nigella Lawson, גורואית בישול בריטית:

נראה כל כך מגרה שמייד התחלתי לרייר. דמיינתי את זה על שולחן השבת. אז ממחשבה למעשה, החלטתי לעשות את זה לשבת האחרונה. מתכון קלי קלות. רק מה, אצל גברת נייג'לה, גרידת התפוז יוצאת פיקס ומתפזרת בצורה מושלמת מעל הנתחים המסודרים כמו מסדר כנפיים בחצרים, ואצלי היא נראתה כמו עיסה כתומה. ואיך מפזרים עיסה? ניסיתי "להפליק" אותה על העוף עם קצות האצבעות, בגלל שהיא פשוט נדבקה שם.... התוצאה לפניכם:

אני בטוח שזה לא היה קורה לנייג'לה לאוסון...


לא התייאשתי. המשכתי בהכנות והתוצאה היתה לא פחות ממחמאות עד ברכת המזון. התבנית שלי נראתה קצת אחרת מזאת שבאינטרנט, אבל היא לא היתה רחוקה ממנה:

בקיצור, אם גיסתי היקרה קוראת שורות אלה, יש עוד תקווה (גם לבלוג שלי וגם לעתיד הבישול הביתי). אולי יום אחד נאחד כוחות ונפיק את ספר הבישול שהיא חולמת עליו...

ל"ג שמח?

כשהייתי קטן חטפתי מכות מההורים שלי. מודה. אני חושב שאין מישהו שהוא היום בן 45 ומעלה שלא חטף מכות מההורים שלו לפחות פעם אחת. מסטירה מצלצלת על התחצפות ועד שליפת חגורה מהמכנסיים ואיום מוחשי בהצלפה, כולנו חווינו סוג כזה או אחר של חינוך מתקן שהיום היה עלול להכניס את ההורים שלנו לכלא. ועדיין יצאנו נורמליים.

טוב, לפחות חלק מאיתנו.

כשגדלנו הבטחנו שלעולם לא נתנהג עם הילדים שלנו כמו שההורים שלנו התנהגו אלינו. אז אנחנו לא מרביצים לילדים שלנו כדי לחנך אותם, כי מה לעשות – אין הגיון להגיד לילד "אסור להרביץ" תוך כדי שאתה מעיף לו חבטת כף יד שלא היתה מביישת את שחר פאר.

מצד שני, הבטחנו גם שלא נדבר עם הילדים שלנו כמו שההורים שלנו דיברו אלינו. אבל פה אנחנו נופלים בגדול. כולנו הבטחנו שלא נגיד לילד שעומד ליד מקרר פתוח "תסגור את הדלת, זה לא ספריה", או "נולדת באוטובוס?!" לילד שלא סוגר אחריו את הדלת של האוטו, או האיום האולטימטיבי "אני סופר עד שלוש!", ואפילו נשק יום הדיו בכבודו ובעצמו – לקרוא לילד בשמו המלא, כולל שמו האמצעי, בטון שקט ומאיים.

אז הבטחנו. הבטחנו גם יונה עם עלה של זית, הבטחנו שלום. ומה יצא מזה?

הילדים שלי מגלגלים עיניים כשאני מתחיל משפט במילים "כשאני הייתי בגילכם...". מה לעשות, לפעמים צריכים להזכיר לדור הצעיר שלא תמיד היו מחשבים או טלפונים ניידים בעולם (מה, לא?! אז מה עשיתם כל הזמן?!....). אבל השבוע הייתי חייב להגיד את זה. והסיבה שהוצאתי את המילים האלה מהבוידעם היתה ל"ג בעומר.

כילד סחבתי עם החברים קרשים מכל מיני אתרי בנייה והיינו בונים מדורה לתפארת ושורפים בובה של נאצר. היינו שורפים תפוחי אדמה עד גוון שחור משחור ואוכלים אותם בכיף. או שוכחים אותם במדורה. היינו יושבים עד אמצע הלילה ליד המדורה, שרים קצת, משתוללים קצת, מתכרבלים קצת, נרדמים קצת, מושכים את הזמן כדי לצאת גברים ולא לחזור הביתה מוקדם מדי, ואז עושים כיבוי צופי והולכים הביתה.

גם כשהיינו ילדים היו עגלות סופרמרקט, אבל אף אחד מאיתנו לא חשב לגנוב אותם למרות שהן לא היו מחוברות אחת לשנייה עם שרשראות. גם כשהיינו ילדים היו לחלק מההורים שלנו מכוניות, אבל לא חשבנו לבקש מהם טרמפ למדורה או שיסחבו בשבילנו קרשים.

והיום? (גילגול עיניים של הילדים). היום הילדים מ-פו-נ-קים. וההורים עוטפים כל אחד מהם בצמר גפן ומפנקים אותם עוד יותר. הם לא יכולים ללכת שתי מטר עם הקרשים ביד, הם צריכים שההורים עם הארבע-על-ארבע שלהם יביאו אותם עד למדורה עצמה, יחד עם הקרשים. והמהדרין יביאו את הילדים עד למדורה יחד עם עגלה נגררת עמוסה במשטחי עץ משומשים שניקנו בכסף מלא, וגם שולחנות וכיסאות פלסטיק, קייטרינג בופה ואפילו גנרטור ודי.ג'יי! כי הרי אי אפשר סתם לשיר סביב המדורה ולאכול קרטושקס מפוחמים! סליחה, מה אנחנו ברברים?!

ואז אני מפסיק להקליד ומסתכל אחורה על הפסקה האחרונה ונאנח. הנה, עמדנו בהבטחות שלנו - אנחנו לא עושים את מה שההורים שלנו עשו איתנו. אבל האם השינוי היה לטובה?