יום שבת, 9 ביוני 2012

הקלות הבלתי נסבלת

השבוע המדינה חוגגת את "שבוע הספר", או יותר נכון - החנויות מלאות במבצעים מטורפים על ספרים שאיש אינו רוצה לקרוא, אבל הם נמכרים בכל זאת כי מישהו בסטימצקי/צומת ספרים חשב שהעם יעדיף לקחת 4 ספרים ב-100 במקום לשלם קרוב ל-100 ש"ח על ספר אחד שאתה באמת רוצה. וכולם מבכים את גסיסת הענף ומות הספר ושחיטת הסופרים והריגת המו"לים, במקום לחגוג את העובדה שאנשים עדיין קונים ספרים...


שבוע הספר הוא עוד הזדמנות לדפדף בעמודי הכרומו של ספרי בישול מעוצבים. יש לנו בבית ספרי בישול מהדור הקודם, אלה שנתנו לך עמודים על גבי עמודים של מתכונים בלי אף תמונה אחת לרפואה. היום ספרי הבישול נראים כמו Coffee Table Books, ספרים שמאדירים את היכולת הטכנית של הצלם ומהנים לדיפדוף כמו חוברת של נשיונל ג'יואגרפיק. כי הרי ברור שגם אם תעשה את המתכון בדיוק לפי מה שכתוב, ותמדוד כל כפית זעפרן ותבזוק כל קורט מלח ותקפיץ ותאדה ותבשל בדיוק כמו שההוראות מחייבות, המנה שלך לעולם לא תיראה טוב כל כך כמו בספר.


גיסתי היקרה היא בשלנית נהדרת. אחד החלומות שלה הוא להוציא ספר בישול עם צילומים של איך המנות ניראות באמת כשאתה עושה אותן בבית, ולא באיזה וילה בטוסקנה עם צלם המזון הכי נחשב בעולם.


יש אצלנו ספרי בישול שנפתחים אוטומטית על העמודים שכוללים את המתכונים שתמיד מנצחים. מפעם לפעם אנחנו מדללים את ערימת ספרי הבישול ומעיפים את אלה שמעולם לא פתחנו או את אלה שלא עשו לנו את זה, ומשאירים על המדף רק את אלה שמביאים לנו נחת. בזמן האחרון גילינו את בלוגי האוכל - ההמצאה ששידרגה את השיעמום של ספרי הבישול הפלצניים למתכון קצר עם הקדמה ארוכה ומשעשעת המלווה בדרך כלל בתמונות ביתיות של "איך עושים את זה באמת".


ולמה כל ההקדמה הזאת? טוב ששאלתם. לפני כמה זמן מצאתי אתר שנקרא Pinterest שהוא בעצם אוסף עצום של תמונות מכל מיני מקומות באינטרנט שאנשים פשוט שמו בהם "סיכה" כמו לוח שעם וירטואלי ענק. ראית משהו מעניין? שים בו סיכה ותשתף. בתחום האוכל אפשר לעבור על אלפי תמונות מדהימות של מנות מכל הסוגים וגם לקבל את המתכון בקליק קצר.
מצאתי שם את התמונה הזאת, מתוך האתר של Nigella Lawson, גורואית בישול בריטית:


נראה כל כך מגרה שמייד התחלתי לרייר. דמיינתי את זה על שולחן השבת. אז ממחשבה למעשה, החלטתי לעשות את זה לשבת האחרונה. מתכון קלי קלות. רק מה, אצל גברת נייג'לה, גרידת התפוז יוצאת פיקס ומתפזרת בצורה מושלמת מעל הנתחים המסודרים כמו מסדר כנפיים בחצרים, ואצלי היא נראתה כמו עיסה כתומה. ואיך מפזרים עיסה? ניסיתי "להפליק" אותה על העוף עם קצות האצבעות, בגלל שהיא פשוט נדבקה שם.... התוצאה לפניכם:


אני בטוח שזה לא היה קורה לנייג'לה לאוסון...


לא התייאשתי. המשכתי בהכנות והתוצאה היתה לא פחות ממחמאות עד ברכת המזון. התבנית שלי נראתה קצת אחרת מזאת שבאינטרנט, אבל היא לא היתה רחוקה ממנה:


בקיצור, אם גיסתי היקרה קוראת שורות אלה, יש עוד תקווה (גם לבלוג שלי וגם לעתיד הבישול הביתי). אולי יום אחד נאחד כוחות ונפיק את ספר הבישול שהיא חולמת עליו...

יום שישי, 11 במאי 2012

ל"ג שמח?


כשהייתי קטן חטפתי מכות מההורים שלי. מודה. אני חושב שאין מישהו שהוא היום בן 45 ומעלה שלא חטף מכות מההורים שלו לפחות פעם אחת. מסטירה מצלצלת על התחצפות ועד שליפת חגורה מהמכנסיים ואיום מוחשי בהצלפה, כולנו חווינו סוג כזה או אחר של חינוך מתקן שהיום היה עלול להכניס את ההורים שלנו לכלא. ועדיין יצאנו נורמליים.

טוב, לפחות חלק מאיתנו.

כשגדלנו הבטחנו שלעולם לא נתנהג עם הילדים שלנו כמו שההורים שלנו התנהגו אלינו. אז אנחנו לא מרביצים לילדים שלנו כדי לחנך אותם, כי מה לעשות – אין הגיון להגיד לילד "אסור להרביץ" תוך כדי שאתה מעיף לו חבטת כף יד שלא היתה מביישת את שחר פאר.

מצד שני, הבטחנו גם שלא נדבר עם הילדים שלנו כמו שההורים שלנו דיברו אלינו. אבל פה אנחנו נופלים בגדול. כולנו הבטחנו שלא נגיד לילד שעומד ליד מקרר פתוח "תסגור את הדלת, זה לא ספריה", או "נולדת באוטובוס?!" לילד שלא סוגר אחריו את הדלת של האוטו, או האיום האולטימטיבי "אני סופר עד שלוש!", ואפילו נשק יום הדיו בכבודו ובעצמו – לקרוא לילד בשמו המלא, כולל שמו האמצעי, בטון שקט ומאיים.

אז הבטחנו. הבטחנו גם יונה עם עלה של זית, הבטחנו שלום. ומה יצא מזה?

הילדים שלי מגלגלים עיניים כשאני מתחיל משפט במילים "כשאני הייתי בגילכם...". מה לעשות, לפעמים צריכים להזכיר לדור הצעיר שלא תמיד היו מחשבים או טלפונים ניידים בעולם (מה, לא?! אז מה עשיתם כל הזמן?!....). אבל השבוע הייתי חייב להגיד את זה. והסיבה שהוצאתי את המילים האלה מהבוידעם היתה ל"ג בעומר.

כילד סחבתי עם החברים קרשים מכל מיני אתרי בנייה והיינו בונים מדורה לתפארת ושורפים בובה של נאצר. היינו שורפים תפוחי אדמה עד גוון שחור משחור ואוכלים אותם בכיף. או שוכחים אותם במדורה. היינו יושבים עד אמצע הלילה ליד המדורה, שרים קצת, משתוללים קצת, מתכרבלים קצת, נרדמים קצת, מושכים את הזמן כדי לצאת גברים ולא לחזור הביתה מוקדם מדי, ואז עושים כיבוי צופי והולכים הביתה.

גם כשהיינו ילדים היו עגלות סופרמרקט, אבל אף אחד מאיתנו לא חשב לגנוב אותם למרות שהן לא היו מחוברות אחת לשנייה עם שרשראות. גם כשהיינו ילדים היו לחלק מההורים שלנו מכוניות, אבל לא חשבנו לבקש מהם טרמפ למדורה או שיסחבו בשבילנו קרשים.

והיום? (גילגול עיניים של הילדים). היום הילדים מ-פו-נ-קים. וההורים עוטפים כל אחד מהם בצמר גפן ומפנקים אותם עוד יותר. הם לא יכולים ללכת שתי מטר עם הקרשים ביד, הם צריכים שההורים עם הארבע-על-ארבע שלהם יביאו אותם עד למדורה עצמה, יחד עם הקרשים. והמהדרין יביאו את הילדים עד למדורה יחד עם עגלה נגררת עמוסה במשטחי עץ משומשים שניקנו בכסף מלא, וגם שולחנות וכיסאות פלסטיק, קייטרינג בופה ואפילו גנרטור ודי.ג'יי! כי הרי אי אפשר סתם לשיר סביב המדורה ולאכול קרטושקס מפוחמים! סליחה, מה אנחנו ברברים?!

ואז אני מפסיק להקליד ומסתכל אחורה על הפסקה האחרונה ונאנח. הנה, עמדנו בהבטחות שלנו - אנחנו לא עושים את מה שההורים שלנו עשו איתנו. אבל האם השינוי היה לטובה?

יום שני, 16 באפריל 2012

ותיק? אני?!


אני מנסה להתחמק מזה אבל התאריך מתקרב ואין מנוס. בעוד שנה ומשהו אני אהיה בן 50.

זהו. אמרתי את זה.

וזה לא שאני יושב וחושב על זה כל הזמן. אבל כבר הוזמנו לכמה מסיבות יום הולדת 50 של חברים, ומי שעוד לא חגגו לו מדבר על זה כעל היעד הבא. פתאום זה נהיה אישיו.

לפני איזה 10 שנים מישהו שעבדתי איתו סיפר לי על איזה תיאוריה שהוא המציא. כדי להצדיק את משבר גיל ה-40 הוא אמר שבעצם צריך להסתכל על הגיל הזה כעל הזדמנות. כשאתה בגיל העשרה אתה עסוק בתיכון ובפצעונים. גיל 20 מבוזבז על צבא והשתחררות והתלבטויות ולימודים ומציאת בן או בת זוג. גיל 30 הולך על התבססות בקריירה, ריצה אחרי הישגים, חתונה, ילדים, גני ילדים, בתי ספר. ואז בגיל 40 אתה מתחיל להרגיש שהגעת לאן שהוא, הילדים כבר מתנהלים עצמאית פחות או יותר, העבודה מתקדמת פחות או יותר, אתה מתחיל להנות מפירות הריצה שלך בעשורים שקדמו לזה.

אז עכשיו שאני מתקרב בצעדי ענק לעבר העשור ה-5 של חיי, אני מבקש לתקן את התיאוריה ההיא. גיל 50 זה ה-40 החדש. דווקא עכשיו אתה מרגיש שאתה באמת מתבסס, מתחיל להרגיש בסדר עם מי שאתה. אז אין לך שיער, ביג דיל. מצד שני, יש לך "מסת שריר" באזור הבטן במקום הקוביות שכל כך ניסית להשיג פעם בעבר הרחוק; יש בך יותר רוגע, הילדים כבר מתפתחים יפה בזכות עצמם, יש לך הרבה נחת מהם ומהדרך שהם בוחרים לעצמם, אתה מפויס יותר, יש לך פתאום זמן להשקיע בעוד דברים חוץ מעבודה, אתה מסוגל להסתכל על דברים במבט רחב יותר ולא רק דרך מנהרה צרה של "מה ייצא לי מזה".

ואז – בום – אתה חוטף את זה בפנים. אתה ותיק!

אני? ותיק?! פעם הגענו לאיזה מקום והיינו צריכים לשלם על כניסה. הסתכלתי על המחירון והיה רשום שאזרח ותיק משלם הכי מעט. הראיתי לקופאית שיש לי תיק והסברתי לה שאני "אזרח" ו"תיק". היא לא הבינה את הבדיחה... לא נורא.

לפני חודש השתתפתי במירוץ רעננה. פעם ראשונה שרצתי 10 ק"מ. הרגשתי טוב עם עצמי עד שהגעתי בהרשמה לקטגוריית הגיל. מסתבר שברעננה אם עברת את גיל 45 אתה נחשב "ותיק". גילאי 40 עוד נחשבים "גברים", אבל בגיל 48 אני "ותיק".
זהו, שימו אותי ב"אחוזת בית" ותנו לי גרבר ופיליפינית צמודה!

יום שני, 5 במרץ 2012

פורים לנו, נשכח את הכל...

אני יודע שאו-טו-טו פורים וצריך לשמוח עד דלא ידע וכל זה, ומה פתאום ציניות ופסימיות...
אז בואו נגיד שהפעם זו רק "אבחנה אנתרופולוגית"...

אני זוכר את הימים שבהם היינו עובדים שעות נוספות על התחפושות של הילדים.
ימים ולילות לפני פורים היינו יושבים איתם, מתלבטים איתם, מתרוצצים בשבילם, תופרים להם, מכינים להם...
והיום הם מספיק גדולים כדי להחליט שהם רוצים רק לשים כתר ופיג'מה וללכת כמו "היפהפיה הנרדמת"...
או לשים פאה ולהחזיק מטוס צעצוע ביד ולהגיד שהם "נושאת מטוסים"...
וזה בסדר גמור
לפחות הם מתחפשים.
יותר מדי מהחברים שלהם הזדקנו כבר בגיל 14 וזה כבר לא מכבודם להתחפש...


אנחנו גרים ברחוב קטן שבקצה אחד שלו יש חטיבת ביניים ובצד השני תיכון.
ומהבוקר אני עומד על המרפסת בחוץ וצופה בילדים שמגיעים לשני מוסדות הלימוד האלה
ואני קצת נבוך...
OK, הבנתי שבכיתה ז' אף ילד לא רוצה ללכת עם תחפושת של ספיידרמן או אחשוורוש
ואף ילדה לא רוצה להתחפש למלכת אסתר או לצב נינג'ה
כי הם יחטפו כעפות...
אז למה ברירת המחדל היא ללכת מחופשים כמו ערסים וזונות?....

אני לא יודע איך לתאר את זה אחרת.
רוב גדול של הבנים הגיעו למסקנה שזה התאריך היחיד בשנה שבה הם יכולים לגלח חצי ראש, לחמצן את מה שנשאר ולצבוע בבלונד פלטינה את הקוצים ולהעמיד אותם כמו פנקיסטים בכיכר פיקדילי בלונדון.
אבל הבנות...
הן מתעקשות לדדות על עקבים, ללבוש חצאית מיקרו-מיני שבקושי מכסה את התחת, ללבוש בגדים צמודים וחושפניים שאפילו בתל ברוך זה היה נחשב קצת overdoing...
והן חושבות שבכך הן מבטאות את הנשיות שלהן
טוב, סליחה, הן לא ממש מתחפשות ל"זונות"...
זה יותר "נסיכה סקסית" ו"תלמידת פנימיה בריטית סקסית" ו"ברבי סקסית" ו"שוטרת סקסית" ואפילו "שלגיה סקסית"... אתם מתחילים להבין את הנוסחה.
העיקר "סקסית".

עד דלא ידע... שלא נדע מתחפושות כאלה...

יום שני, 20 בפברואר 2012

היסטריה מילולית

אני בטוח שזה לא התחיל מהיום, אבל משהו לא טוב קורה בשפה העברית.
ולא, אני לא מדבר על הנמכת השפה לתהומות כל כך עמוקים שלא רואים את הסוף.

אני מדבר על שימוש במילים גדולות מדי כדי לבטא מצבים די בנאליים, על היגררות למחוזות ההיסטריה כדי להעצים סיפור פשוט. וכשמשתמשים במילים חזקות כדי לתאר משהו קטן, אז כשבאים לתאר משהו באמת גדול כבר אי אפשר להשתמש באותן מילים וצריך להעצים את הסיפור עוד, לנפח, להפריז.

החורף הזה הביא לנו המון דוגמאות:
עצים כבר לא נופלים בסערה. הם "קורסים". שלג כבר לא יורד בשקט, הוא "סערת שלגים משתוללת".
אפילו בסוריה אנשים לא נהרגים סתם כך על ידי משטר אטום, הם "נטבחים".

לפני חודש ומשהו החליט הקברניט של אניית פאר איטלקית להרשים את הנוסעים בשיט קרוב מדי לחוף. הוא העלה את האנייה המפוארת והעצומה על שרטון והאניה נטתה על הצד והתחילה לשקוע. כל הסיפור העצוב הזה קרה קרוב לחוף וכוחות ההצלה הגיעו יחסית מהר למקום והצילו את רוב הנוסעים המסכנים. זה לא מנע תיאורים בסגנון "חלום הבלהות, המזכיר לכולם את אסון הטיטניק"!

בכלל לא נסחפנו.

בסוף השבוע האחרון היה צריך להיות סוער ומושלג בצפון. כל הדיווחים נכנסו לכוננות מילים מפוצצות. "סופת שלגים" (ירד שלג עם רוח) "קור מקפיא" (באירופה אנשים מתים מקור של מינוס 30 מעלות, להזכירכם). אפילו ההורים שלי שהתארחו בשבת בנתניה על חוף הים התעוררו מהרוחות ורעש הגלים בלילה "זה היה ממש צונאמי" (מילה חביבה על כולם מאז הצונאמי האמיתי שגבה כמה מאות אלפי קורבנות לפני כמה שנים במזרח הרחוק).

מזל שלא שמענו בזמן האחרון את המילה האולטימטיבית ושוברת השיוויון "שואה", שבאמת אי אפשר להביא אחריה מילה חזקה יותר.

יום שני, 13 בפברואר 2012

רק עם אופנוע...

יום רביעי שעבר התחיל כמו כל יום רביעי רגיל. מזג האויר היה נאה, הכבישים יבשים, התנועה סבירה. היתה לי פגישה בתל אביב ב-10 אז בסביבות 9 ועשרים הייתי על האופנוע, מתכנן נסיעה רגועה כמו המון נסיעות שגרתיות אחרות.
אבל לשגרה נמאס כנראה להיות שגרתי כזה, ובאמצע דרך מנחם בגין, ליד שדה התעופה של הרצליה והבינתחומי, בזמן שהתנועה בשני הנתיבים מתקדמת במהירות יחסית, מישהו החליט שזה בדיוק המקום לעצור בפתאומיות. ככה סתם. הנהגת במזדה לפניי בלמה גם ולפני שהספקתי להגיד "או, שיט, זה הולך לכאוב!"ראיתי את תא המטען של המזדה מתקרבת אלי במהירות ושנייה אחרי זה מצאתי את עצמי על הכביש עם רגל שמאל תקועה מתחת לאופנוע.

עכשיו זה יפה שנהגי ישראל הפנימו שלא מזיזים אופנוען שנפגע בתאונה. היו כנראה יותר מדי מקרים של שומרונים טובים שניסו להזיז אופנוען ורק תרמו להפיכתו לנכה לצמיתות כי הם דפקו לו את הגב, או ניסו להוריד לו את הקסדה וכך בעצם הרסו את הקיבוע שהקסדה העניקה לצוואר שלו והרגו אותו. אז אני שוכב על הכביש, אופנוע במשקל של 150 ק"ג שוכב לי על ברך שמאל, וכל מיני "מייבינים" צועקים "אל תגעו בו! אל תזיזו אותו!"

שזה יפה. אבל אני מצידי צורח להם "תרימו את האופנוע מהרגל שלי!", והם צועקים לי חזרה "אל תזוז! מד"א בדרך!". ואני, כל מה שאני רוצה זה שירימו את האופנוע מהרגל שלי. התחלתי להתפתל וניסיתי לעשות את זה בעצמי ובסוף מישהו הבין שאם אני כבר זז בכזו חופשיות כנראה שעמוד השדרה שלי בסדר (הראש מעולם לא היה בסדר וכנראה גם לא יהיה), אז הם נרתמו לעזור והרימו את האופנוע.

ניסיתי לקום בעקבותיו אבל הם חזרו לצעוק לי "תשכב, תשכב!". בינתיים כל המכוניות שנעמדו מאחורינו התחילו לצפור כי הם צריכים להגיע להרצליה פיתוח ולתל אביב ומה איכפת להם שמישהו שוכב באמצע הכביש. אז הם מתחילים לנסוע סביבי, ואני מנסה לזוז כדי שלא יעלו לי על הראש. בינתיים לצועקים הצטרפו הדבילים הרציניים שלא מספיק להם לצפור לי הם גם צריכים להוריד את החלון ולצעוק "מה אתה עושה באמצע הכביש?!"...

הגיעו מד"א, הגיעו משטרה. סירבתי להתפנות כי הרגשתי בסדר, קצת חתכים ושיפשופים וזהו. הצלחתי להביא את האופנוע למצב נסיעה וחזרתי הביתה. אשתי שיכנעה אותי שהיא תגיע ותיקח אותי למיון.

פה בערך התחיל שלב העצות וציקצוקי הלשון. הרופא הצעיר שבדק אותי וקבע שיש לי צלע שבורה (בנוסף לכל החתכים ברגל) נאנח כמו זקנה והציע לי להפסיק עם אופנועים. כמעט כל מי ששמע שעשיתי תאונה נאנח והוסיף משהו כמו "אולי הגיע הזמן שתתבגר?", או "אולי מישהו מנסה להגיד לך משהו על אופנועים?", או "מה רע באיזו מכונית קטנה ומשומשת?"

הפנמתי את כל האנחות והעצות הטובות, שהן באמת באות ממקום של דאגה כנה, שקלתי את האופציות, בדקתי את מצב העו"ש, התייעצתי עם אשתי, עשיתי חושבים, התלבטתי...

וקניתי אופנוע חדש.

יום שני, 2 בינואר 2012

תכלה שנה וקללותיה

2011 הסתיימה במוצאי שבת, ואני מצאתי את עצמי בחצות בתוך ניידת סקודה ברחוב אחוזה לצד מתנדב מבוגר ממני, במקום להתנשק עם אשתי. לקחתי חלק במבצע התנועה הגדול שנערך לכבוד סוף השנה האזרחית, שמשום מה נקרא במקומותינו סילבסטר, כי הרי ידוע שחייב איניש לבסומיי עד דלא ידע בין ארור סילבסטר לברוך מרזל.

המשמרת התחילה בסביבות 11 בלילה ואפילו הנהגים שעצרנו לבדיקות שגרתיות אמרו לנו שחבל שאנחנו מחפשים נהגים שיכורים עכשיו כי המסיבות רק התחילו. היינו אופטימיים והמשכנו לעצור נהגים בצורה אקראית ולבדוק אותם עם הנשיפון.

מכשיר חמוד הנשיפון. קשית פלסטיק חד פעמית מתחברת למכשיר בגודל קופסאת סיגריות. הנבדק נושף לתוך הקשית עד שהצפצוף של המכשיר נפסק, ואז המכשיר מודיע "עובר" או "נכשל". פשוט מאד. בדקנו איזה 30 נהגים בין חצות ל-1 בלילה ואצל כולם המכשיר הראה "עובר". חלק אפילו חשבו שזה מגניב...

בסביבות 2 נסענו לכניסה לעיר מהרצליה. יצאתי מהניידת ומיד סימנתי לרכב הראשון שפנה לרעננה לעצור. שאלתי את הנהג אם איכפת לו לבצע בדיקת נשיפה והוא לא התנגד. לקח לו כמה נסיונות עד שהוא הצליח להבין שהוא צריך לנשוף עד שהצפצוף נפסק. בשלב מסוים אמרתי לו שינשוף עד שאני אומר לו מספיק. גם את זה הוא לא ממש הבין, אבל הוא ניסה. כשסוף סוף הצליח, המכשיר הודיע לו חגיגית "נכשל".

ישר הוא התחיל לתקוף. מה, איזה מכשיר דפוק, לא שתיתי נשמה, סתם אתה בא לי עכשיו...

נתתי לו הזדמנות נוספת. שוב נכשל.

ביקשתי את מפתחות הרכב, הודעתי לו שמרגע זה אני מעכב אותו לתחנת כפר סבא לבדיקת ינשוף, ושאסור לו לאכול, לשתות או לעשן עד להודעה חדשה. עכשיו הוא ממש התחיל להתרגז. מי אתה שאתן לך את המפתחות, למה מה קרה? הרגתי מישהו? סתם מכשיר דפוק, אני אומר לך לא שתיתי, אתה מוציא אותי שקרן? לא נוסע לשום מקום, לא נותן לך את המפתחות, שום דבר, אני אומר המכשיר הזה דפוק...

בשלב מסוים הוא השתכנע להיכנס לניידת ולהתלוות אלינו לנסיעה קצרה לכפר סבא. שם עשיתי לו "בדיקת מאפיינים" - עמידה במקום והבאת אצבע לאף והליכה עקב בצד אגודל על קו ישר, כמו בסרטים. למרבה ההפתעה הוא הצליח לא רע. בכל מקרה לקחנו אותו למכשיר הינשוף לבדיקה מדויקת יותר. אלא מה - המכשיר לא עובד כמו שצריך. הוא אמנם מודד לו את כמות האלכוהול בליטר אויר (במקרה של הבחור שלנו, 395 מיקרוגרם, שזה הרבה מעל המותר, שגם זה כבר מעל המינימום) אבל הוא גם מודיע שיש "הפרעות". גם ניסיון שני ושלישי לא פתרו את הבעיה.
זה נתן לבחור סיבה להעלות את רמת החוצפה שלו. הבאתם אותי לפה כמו איזה רוצח, דיברתם איתי כמו לכלב, אזור לעשן, אני קופא פה מקור ואתם מתנהגים אלי כמו כלב, עכשיו אתם רואים שאתם סתם נפלתם עלי, כל המכשירים שלכם דפוקים ואני אקח מכולכם את הפרטים ואתלונן על כולכם, סתם אתם מעכבים אותי...

אחרי התלבטויות רבות אמרו לנו לנסוע לבית ינאי כי שם על המחלף יש ניידת של מתנ"א עם מכשיר ינשוף שעובד. השעה היתה כבר קרוב ל-4 לפנות בוקר. נסענו מהר ועד שהבחור נבדק כבר עברו יותר משעתיים מהרגע שעצרנו אותו. כמובן שרמת האלכוהול שלו כבר הספיקה לרדת לרמה "הגיונית", והוא עבר את הבדיקה "על הקשקש" - רק 290.

עכשיו כבר הסכמתי איתו כשהוא התחיל עם התלונות - אתם רואים, סתם עיכבתם אותי כל הלילה, אמא שלי משתגעת מדאגה איפה אני, בטח כבר קיבלתי קנס איפה שהחניתי את האוטו באמצע אחוזה, אם קיבלתי דו"ח אני לא משלם אותו, אתם תשלמו אותו, לא מעניין אותי...

האם הבחור הזה למד לקח לפעם הבאה? לא נראה לי. האם הצלנו את הנהגים האחרים בכביש מנהג שיכור? גם לא נראה לי. האם המשטרה תלמד מזה שלכבוד מבצעי תנועה משמעותיים כדאי לוודא שהינשוף עובד כמו שצריך, וזה כדי להוכיח שכרות ולהוריד נהגים כאלה מהכביש? לצערי, גם לא נראה לי...