יום שני, 13 בפברואר 2012

רק עם אופנוע...

יום רביעי שעבר התחיל כמו כל יום רביעי רגיל. מזג האויר היה נאה, הכבישים יבשים, התנועה סבירה. היתה לי פגישה בתל אביב ב-10 אז בסביבות 9 ועשרים הייתי על האופנוע, מתכנן נסיעה רגועה כמו המון נסיעות שגרתיות אחרות.
אבל לשגרה נמאס כנראה להיות שגרתי כזה, ובאמצע דרך מנחם בגין, ליד שדה התעופה של הרצליה והבינתחומי, בזמן שהתנועה בשני הנתיבים מתקדמת במהירות יחסית, מישהו החליט שזה בדיוק המקום לעצור בפתאומיות. ככה סתם. הנהגת במזדה לפניי בלמה גם ולפני שהספקתי להגיד "או, שיט, זה הולך לכאוב!"ראיתי את תא המטען של המזדה מתקרבת אלי במהירות ושנייה אחרי זה מצאתי את עצמי על הכביש עם רגל שמאל תקועה מתחת לאופנוע.

עכשיו זה יפה שנהגי ישראל הפנימו שלא מזיזים אופנוען שנפגע בתאונה. היו כנראה יותר מדי מקרים של שומרונים טובים שניסו להזיז אופנוען ורק תרמו להפיכתו לנכה לצמיתות כי הם דפקו לו את הגב, או ניסו להוריד לו את הקסדה וכך בעצם הרסו את הקיבוע שהקסדה העניקה לצוואר שלו והרגו אותו. אז אני שוכב על הכביש, אופנוע במשקל של 150 ק"ג שוכב לי על ברך שמאל, וכל מיני "מייבינים" צועקים "אל תגעו בו! אל תזיזו אותו!"

שזה יפה. אבל אני מצידי צורח להם "תרימו את האופנוע מהרגל שלי!", והם צועקים לי חזרה "אל תזוז! מד"א בדרך!". ואני, כל מה שאני רוצה זה שירימו את האופנוע מהרגל שלי. התחלתי להתפתל וניסיתי לעשות את זה בעצמי ובסוף מישהו הבין שאם אני כבר זז בכזו חופשיות כנראה שעמוד השדרה שלי בסדר (הראש מעולם לא היה בסדר וכנראה גם לא יהיה), אז הם נרתמו לעזור והרימו את האופנוע.

ניסיתי לקום בעקבותיו אבל הם חזרו לצעוק לי "תשכב, תשכב!". בינתיים כל המכוניות שנעמדו מאחורינו התחילו לצפור כי הם צריכים להגיע להרצליה פיתוח ולתל אביב ומה איכפת להם שמישהו שוכב באמצע הכביש. אז הם מתחילים לנסוע סביבי, ואני מנסה לזוז כדי שלא יעלו לי על הראש. בינתיים לצועקים הצטרפו הדבילים הרציניים שלא מספיק להם לצפור לי הם גם צריכים להוריד את החלון ולצעוק "מה אתה עושה באמצע הכביש?!"...

הגיעו מד"א, הגיעו משטרה. סירבתי להתפנות כי הרגשתי בסדר, קצת חתכים ושיפשופים וזהו. הצלחתי להביא את האופנוע למצב נסיעה וחזרתי הביתה. אשתי שיכנעה אותי שהיא תגיע ותיקח אותי למיון.

פה בערך התחיל שלב העצות וציקצוקי הלשון. הרופא הצעיר שבדק אותי וקבע שיש לי צלע שבורה (בנוסף לכל החתכים ברגל) נאנח כמו זקנה והציע לי להפסיק עם אופנועים. כמעט כל מי ששמע שעשיתי תאונה נאנח והוסיף משהו כמו "אולי הגיע הזמן שתתבגר?", או "אולי מישהו מנסה להגיד לך משהו על אופנועים?", או "מה רע באיזו מכונית קטנה ומשומשת?"

הפנמתי את כל האנחות והעצות הטובות, שהן באמת באות ממקום של דאגה כנה, שקלתי את האופציות, בדקתי את מצב העו"ש, התייעצתי עם אשתי, עשיתי חושבים, התלבטתי...

וקניתי אופנוע חדש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה