האירוניה לובשת H&M

ביום שישי האחרון אשתי הגיעה למסקנה שהיא זקוקה לבגדים חדשים, אז נסענו לקניון. היא אף פעם לא נהנית מהרגעים האלה, אבל כשצריך אז צריך. לי יש הרבה פחות בעיה לטייל בין החנויות מפעם לפעם, עד גבול מסוים. חלק גדול מההיצע ברשתות דומה בצורה מפתיעה להיצע ברשת השכנה, רק הלוגו שונה. יש המון פריטי "בייסיק", טי שרטים, ג'ינסים, ודברים שכולם לובשים ביום יום, דברים שכמעט ולא יוצאים מהאופנה, אלא אם כן אתה ממש פריק של טרנדים שחייב להחליף כל חצי עונה את כל המלתחה.

עברנו חנות אחרי חנות, פה ושם היא מדדה פריטים, התלבטה והמשיכה הלאה. גולף, רנואר, פוקס, ואחרים, לכולם יש היצע מגוון שמסודר פחות או יותר לפי קבוצות צבעים, נושא או רעיון.

ואז נכנסנו ל-H&M

החנות הספציפית הזאת היא חנות עצומה, וחדשה יחסית. לפי מה שכתוב באתר שלהם, סניף H&M בקניון רננים שברעננה הוא אחד מהסניפים הגדולים של הרשת המשתרע על פני כ-1800 מ"ר ובו ניתן למצוא קולקציות מרובות ומגוונות בלה בלה בלה.

1800 מטר מרובע, זה בערך פי 4.5 ממגרש כדורסל תקני. זה המון מקום. וכל המקום הענק הזה היה מלא באלפי פריטים שלא היה ברור לי מה הם בדיוק עושים שם. לצד סוודרים ומעילים וחולצות ארוכות ופליזים וג'קטים מתבקשים, היו גם שמלות דקיקות, וגופיות, וחולצות ושמלות מבדים קלילים בצבעוניות קייצית, שלא לדבר על יצירות הזויות כמו חצאית בלון סטייל קריסטיאן לקרואה שאפילו באייטיז נשים לא מיהרו ללבוש. אז נכון שהחורף שלנו לא ממש חורפי השנה, והוא מעולם לא משתווה לקור והרטיבות האירופאי, אבל על מה לעזאזל חשבו המעצבים שלהם? האם הם חשבו בכלל לפני שהם שלחו ארצה את כל הגבבה הזאת? אם ברשתות אחרות היה ברור שיש יד מכוונת של מעצבים מאחורי מה שמוצג על הקולבים, ב-H&M אתה מקבל את התחושה שמי שצריך להחליט אמר לעצמו: "ישראל לא ממש קרה וגם לא ממש חמה כרגע, ואין לי שמץ של מושג מה אנשים יקנו שם, אז הכי טוב לשלוח להם הרבה מכל דבר ושהם יחליטו לבד מה הם רוצים".

ודווקא בכל הבלאגן הזה אשתי מצאה זוג מכנסיים שמצאו חן בעיניה. וכך הגענו לקו הקופות בדיוק כדי לראות את האירוניה חוטפת התקפת לב ומתה.

פוסטרים ענקיים לאורך כל הקיר מעל הקופות, ביקשו מהקונים להביא את הבגדים הישנים שלהם לרשת, כדי שיחד נוכל למחזר ו"לסגור את מעגל הטקסטיל". אתם רציניים?! אחרי שהלכתי לאיבוד בין אלפי הפריטים, אתם מספרים לי שממש איכפת לכם מכדור הארץ? זה שכל חברה היום זקוקה לאיזה שהוא מסר של "קיימות" בערכים שלהם זה יפה, אבל על מי אתם עובדים בדיוק? בזה שכתבתם שאתם ממחזרים כמה שמעטאס שאנשים מביאים לכם, אתם יכולים למחוק את הבזבוז המשווע של אמצעים שנדרשו כדי לייצר את אלפי הפריטים שאתם מציגים?

חבר שלי שלח לי קישור לפודקאסט חביב של "כאן", שעוסק בדיוק בנושא הזה: "מה נעשה עם כל הסוודרים?"

http://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx/?pid=9492

גם אחרי שהקשבתי ל-20 הדקות של הפודקאסט, היתה לי הרגשה שהעלו שאלות מעניינות ונוקבות, אבל ממש לא ענו עליהן. דיברו על זה שבגלל שעונות השנה כבר לא מתנהגות כמו פעם כשלימדו אותנו שיש אביב-קיץ-סתיו-חורף והאקלים בעולם קצת השתגע, אז יצרני האופנה בתגובה מייצרים מיני-קולקציות כמעט כל חודש, ואפילו פחות. דיברו על זה שהיצרנים מוכרים למדינות עניות, בעיקר באפריקה, טון של בגדים בדולר (!) ואפילו באפריקה כבר לא מוכנים לשלם על זה כי גם להם אין מה לעשות עם כל כך הרבה בגדים. דיברו על זה שהיצרנים הגיעו למסקנה שהם צריכים לדבר על קיימות, אחרת אנשים לא יקנו מהם. אבל לא דיברו על למה יצרני האופנה ממשיכים לייצר כמויות עצומות כל כך של בגדים שאף אחד לא יקנה, גם אם ימכרו אותם בסיילים!

לא בדקתי, אבל בפודקאסט גם דיברו על כך שתעשיית האופנה היא המזהמת השנייה אחרי תעשיית הנפט! ואני לתומי חשבתי, בעיקר בעידוד הטבעוניים הקולניים, שתעשיית הבשר היא האויב מספר אחד של העולם הזה, ושרק אם נצרוך פחות סטייקים והמבורגרים אז העולם יהיה מקום הרבה יותר טוב. ופתאום אני מגלה שגם אם נאכל דשא ושורשים ונחבק עצים, עדיין יידרשו 2700 ליטר מים (!) כדי לייצר זוג מכנסי ג'ינס אחד של איזה היפסטר טבעוני...

חוק או צחוק?...

אומרים ש"חוק זה חוק". אז אומרים.

אני רוצה לדבר על חוק אחד כזה - "חוק  פארטו", או כמו שרבים מכירים אותו - "עיקרון ה-80-20". החוק נקרא על שמו של כלכלן איטלקי שחי במאה הקודמת, שמצא ש-80% מהקרקעות במדינתו היו מוחזקים על ידי 20% מהאוכלוסייה. משם הורחב חוק פארטו ליישומים אחרים, בעיקר בתחומי הניהול, ההנדסה והמחשבים. ככה למשל "גילו" ש-80% מהתוצאות נגרמות על ידי 20% מהסיבות, ש-80% מהמכירות נובעות מ-20% מהמוצרים, או ש-20% מהלקוחות מביאים לחברה את 80% מההכנסות החודשיות.

הכלל היעיל הזה יכול לתפוס גם לגבי דברים פחות דרמטיים: את 20% מהבגדים שלנו אנחנו לובשים 80% מהזמן, או שאנו מבלים 80% מזמננו עם 20% מאנשים המוכרים לנו, וכן הלאה.

אז 80-20 או בעצם 90-10?

ב-7 השנים האחרונות התנדבתי כראש שבט הראל, שבט של הצופים הדתיים ברעננה. חלק גדול מהתפקיד - נגיד לצורך העניין 80% - הוא ממשק עם הורי החניכים, ו-80% מתוך זה מוקדש לבקשות מההורים שהם יעזרו בכל מיני עניינים שקשורים לשבט - למשל בישול במחנה הקיץ, ליווי טיולים, הגעה לישיבות הורים, סיוע בהבאת ציוד לשבט וכו'.

מהר מאד גיליתי שגם כאן חוגג עיקרון ה-80-20: 20% מההורים עושים 80% מהעבודה. 80% מההורים מתייחסים לצופים בתור חוג (אני משלם ואני מצפה שהילד יילך וייהנה, ושלא יבקשו ממני כלום בתמורה) או במקרה הגרוע יותר בתור שרותי בייביסיטר. 80% מההורים יתעלמו לחלוטין ממיילים או מהודעות שנשלחות אליהם (ו-100% מהזמן הם גם יהיו הראשונים לקטר שהם לא קיבלו שום הודעה, וישאלו את השאלות הדביליות ביותר). 20% מההורים יהיו אלה שיתנדבו לקחת חלק בפעילויות, עד שאני יכול פשוט לעשות "העתק-הדבק" מהאקסל של שנה שעברה.

חוק זה חוק. לא עזר לי לנסות דרכים יצירתיות כדי לפרוץ את גבולות העיקרון. בכל פעם התרגזתי מחדש על חוסר שיתוף הפעולה במקום פשוט להכנע לתכתיבי החוק. אבל עם הזמן התחלתי לפקפק באמיתות שלו - האם באמת מדובר ב-80-20, או שהמציאות קצת קרובה יותר ל-90-10? אף פעם לא התיישבתי לחשב עד כמה העיקרון הזה מדויק, אבל אם הייתי בודק אני בטוח שהייתי מגלה שאי-הדיוק בחוק הזה גדול מהדיוק שלו!

עיקרון? אולי. חוק? בטוח שלא.

אז במקום חוסר הדיוק של חוק פארטו, החלטתי ליישם את עיקרון ה-90-10, שאומר: 10% מהחיים מורכבים ממה שקורה לך, ו-90% מורכבים מדרך התגובה שלך.

ברוב המקרים אין לנו שליטה על 10% ממה שקורה לנו. אנחנו לא יכולים למנוע מהקפה להשפך עלינו רגע לפני שאנחנו יוצאים מהבית, או מהמכונית להתקלקל בדיוק שאנחנו צריכים להגיע לפגישה דחופה. אבל על 90% יש לנו שליטה, בעזרת התגובות שלנו.

לא, אני לא הולך להיות קוצ'ר, ואני גם לא מרחיק לכת לכיוון הסלחני-פאסיבי של "כל מה שקורה הוא לטובה", כי זה באמת להרים ידיים ולהגיד שאין לי שליטה על כלום. אבל אני כן מנסה להתרגז פחות, כי זה רק מקצר לי את החיים. במקום לאפשר לתגובות (או לחוסר התגובה) של אחרים לשלוט בי, אני שולט בתגובות שלי (או מנסה לפחות...). במקום לשלוח להורים מייל נזעם על חוסר ההיענות שלהם, להוציא הרבה קיטור ועדיין להרגיש לבד במערכה, אני יכול לקחת נשימה (ועוד נשימה, ואז עוד כמה נשימות ליתק בטחון) ולעבור הלאה. אני יכול להתמקד ב-10% מההורים שכן חוזרים אלי, שכן מתנדבים, שכן עוזרים, ולשמוח שיש אנשים כאלה. ואולי עם קצת מזל, ה-10% האלה יהפכו ל-20%...

זו מלחמה, וגם זו מלחמה

חזרנו מכמה ימים של נופש בירושלים. אמרו לנו לא לנסוע לשם עכשיו, עם כל הדקירות והטרור, אמרו שירושלים הפכה לעיר רפאים, שלא מסתובבים בה בכלל.

אז אמרו.

ירושלים היתה קרה ונעימה, אנשים הסתובבו ברחובות וישבו במסעדות וקנו בחנויות. אמנם נרשמה נוכחות מוגברת של חיילים ושוטרים, אבל לא הרגשנו פחד או ריקנות.

ואז הגענו הביתה, ומול הבית התנוסס פלקט גדול על הגדר של בית ספר התיכון הסמוך.

נוהגים לשנן כאן את המושג "נלחמים בתאונות הדרכים". האמנם נלחמים בהם?

בואו נשווה רגע בין המלחמה של ישראל בטרור והמלחמה של המדינה בתאונות הדרכים. בשני המקרים זוהי מלחמה עקובה מדם. בשניהם, אדם יכול לקום בבוקר ולצאת לעבודה ולא לחזור. אבל למרות הדמיון בשפה, יש שוני עצום בטיפול או בהתייחסות.

בכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה נהרגו כ-17,000 איש. באירועי טרור (ואני מחשיב את שתי מלחמות לבנון כאירועי טרור ולא מלחמה עם מדינה ריבונית), אינתיפאדות ומבצעים כאלו ואחרים לאורך השנים נהרגו כ-2300 איש. אפשר לעגל כלפי מעלה בצורה מאד חופשית אם מוסיפים את כל אלה שנהרגו בפיגועים בודדים לאורך השנים. נגיד 3000.

מול המספר הבכלל-לא-זניח הזה ניצבים 30,000 הרוגי תאונות הדרכים מאז הקמת המדינה (המספר המדויק נכון ל-10 בספטמבר, על-פי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הוא 29,997)

פי 10 יותר מתים בתאונות מאשר בפיגועים ומלחמות עם ארגוני טרור.

נכון, הרוב הגדול של הנהגים שמעורבים ואחראים לתאונות דרכים קטלניות לא התכוונו לרצוח אנשים אחרים. הם לא שמו לב, הם היו עייפים, הם בדיוק הסיטו את העיניים מהדרך, הם חישבו לא נכון את המרחק, ועוד ועוד. אבל התוצאה זהה - אנשים תמימים לא חזרו הביתה בסופו של יום. בגללם.

היום, אדם יכול לצאת מהבית ויש לו פי 10 סיכוי להיהרג בתאונת דרכים מאשר בפיגוע טרור. אבל האם הטיפול, או ה"מלחמה" בתאונות הדרכים, הוא פי 10 יותר עוצמתי מאשר הטיפול בטרור? לחלוטין לא, ואפילו להפך. אף אחד לא מציב יותר שוטרים במקומות מועדים לתאונות. אף אחד לא ממהר לשפר את התשתיות הגרועות של "כבישים אדומים". אף אחד לא מכנס דיון חירום בכנסת כדי לדון בטיפול מיידי בתאונות הדרכים. אף אחד לא "ניטרל" נהג שפגע באחרים תוך נהיגה רשלנית. אף אחד לא אטם או הרס את המכונית של נהג שהיה מעורב ואחראי למוות של אחרים בתאונה.

לפני שבועיים עצרתי אדם (במהלך משמרת התנדבות במשטרת התנועה) על עבירת תנועה שולית. בדקתי אותו במחשב והתברר שיש לחובתו 116 עבירות קודמות! הוא לא היה עארס ולא היה חצוף, אבל הוא גם לא התרגש מעוד דו"ח תנועה או עוד נקודות או קנס שהוא יצטרך לשלם. מבחינתו זה עוד מספר.

השאלה היא האם הוא היה כזה אדיש אם היו לוקחים לו את הרכב אחרי, נגיד, 20 עבירות וגורסים לו אותו, כמו בסרטים אמריקאים? פשוט לוקחים לו את הרכב והופכים אותו לקוביית זבל מתכתית? כי אם נקודות וקנסות וקורסים ולקיחת הרשיון לא עוזרת, אולי צריך להעלות את הרף? בדיוק כמו שעושים עם מחבלים. כי מי שמתיישב מאחורי ההגה אחרי ששתה, או אחרי שעשה סמים, או סתם יוצא לנהיגה בלי ניסיון אבל עם טונות של ביטחון עצמי מופרז כדי להראות לחברים שלו כמה הוא גבר - הוא בדיוק כמו "מפגע בודד" שיוצא לדרך עם סכין, בלי מטרה ברורה, רק עם ידיעה שהוא צריך לעשות משהו.

ברור לי שטרור לאומני לא דומה לתאונות דרכים. אבל במלחמה כמו במלחמה - בדיוק כמו שהציבור לא מוכן לקבל את זה שהוא לא יכול להסתובב ברחובות בלי פחד, בדיוק כמו שהציבור דורש בטחון מפני מפַגעים, הציבור צריך להפסיק לקבל את תאונות הדרכים כגזירה משמיים, כמשהו שחייבים לחיות איתו.

רצים פוצים

מאז שהתחלתי לרוץ, לפני 3 וחצי שנים, השתתפתי בלא מעט תחרויות. את רוב הקילומטרים במשך השנה אני עושה על אספלט, אבל עם כל הכבוד לריצת כביש, ריצות שטח מספקות קצת יותר אתגר ועניין.

אחד ממירוצי ה-10 ק"מ הראשונים שהשתתפתי בהם היה "מירוץ גזר". מירוץ שטח קטן וחביב במועצה האיזורית גזר (איך לא) שיוצא מבית הרצל ביער חולדה. לפני שלוש וחצי שנים המירוץ הזה היה גדול עלי, עם כל העליות והירידות והתוואי המאד לא נוח שלו, אבל סיימתי אותו ב-65 דקות. ביום שישי (15.5.15) חזרתי ליער חולדה והתייצבתי על קו הזינוק כדי לראות אם העליות שאני זוכר הן באמת כאלה מאיימות.

מאז שהתחלתי לרוץ, עבר ענף הריצה התקדמות רצינית. אפילו בפרק הזמן הקצר הזה, סך הכל 3 ומשהו שנים, יש זינוק במגוון האפשרויות עד שנדמה שבכל סופשבוע נתון יש לפחות שני מירוצים במקומות מסוימים בארץ. ובעונות הקרירות יותר המספר רק עולה.

שמחתי לגלות שמירוץ גזר כמעט ולא השתנה: בהערכה גסה היו שם בסביבות 100 ומשהו איש על קו הזינוק במקצה ה-10 ק"מ (ועוד כמה מאות של נוער וילדים במקצי ה-5 וה-2 ק"מ, שזה בעצם העיקר של המירוץ ה"מקומי" הזה), כרוז עם מגפון, וזהו. לדרך.

מזג האוויר היה נעים, העליות אותן עליות, השטח אותו שטח, הנוף נפלא. סיימתי בזמן של 53 דקות וגיליתי שאני מקום שלישי בקטגוריית הגיל שלי (שזה רק אומר שבגלל מיעוט משתתפים לא היו הרבה אנשים בגילאי 50-59 ביני ובין הבחור שסיים במקום השני בקטגוריה, 9 דקות לפניי!).

מאז שהתחלתי לרוץ גיליתי שיש הרבה סוגים של אצנים. אבל בתחתית סולם המזון (בסולם שלי לפחות) נמצאים הרצים העילאיים והמתנשאים – אלה שכבר עברו כל כך הרבה קילומטרים ותחרויות בארץ ובעולם, עד שהם מרשים לעצמם להסתכל בזלזול על כל שאר הרצים וממש כועסים שכל כך הרבה "חובבים" כובשים להם את חלקת האלוהים הקטנה. שומו שמיים, פתאום כל מיני עקרות בית משועממות ושמנים לשעבר עושים מרתון ב-5 שעות ומעיזים להדביק מדבקה של 42.2 על האוטו שלהם!

אחרי סיום מירוץ גזר, הסתובב הבחור שניצח במקום ה-2 כללי (בתוצאה של 37 דקות, שזה מדהים), שחצן ונפוח, וסיפר בקול רם לכל מי שהיה מוכן לשמוע (וגם להרבה שלא) כמה שהמירוץ היה חובבני, לא מסודר ובלי הכוונה, וזה נבע לדבריו בגלל "קללת הפריפריה"...

אין לי מושג למה הוא התכוון, כי כבר השתתפתי במירוצים עירוניים בלב הארץ שהיו "שכונתיים" לחלוטין. אז לא היה "אקספו", ולא היו עשרות שטיחוני מדידה לאורך המסלול, אבל המרחק היה נכון, היו 3 עמדות מים (כוסות ובקבוקים) שנוהלו בצורה מסודרת, היו שלטי ק"מ ושלטי הכוונה, ובסוף חיכו לרצים פירות ומים. פשוט, מסודר ולא ממוסחר. במחיר הרשמה של 50 ₪ אני לא חושב שיש עוד מירוצים כאלה, שבהחלט עושים כבוד ל"ספורט העממי". כבר הייתי במירוצים שגבו פי 2 ויותר ונתנו הרבה פחות תמורה.

עם כל זה שאני רץ שלוש וחצי שנים אני עדיין לא מומחה גדול. אני ממשיך ללמוד ולהשתפר ואני נהנה מכל רגע. אני גם לא חושב שצריך לבלבל את המושג "עממי" עם חוסר ארגון. אבל כשיש כל כך הרבה אפשרויות וצריך לבחור על מה להוציא את הכסף, נחמד לגלות שיש מירוץ כמו "מירוץ גזר". רק שלא יבואו כל מיני פוצים עילאיים ומתנשאים ויקלקלו את החוויה.

המחנה הציני (או "הזיכרון הקולקטיבי הקצר עד מאד")

ברחובות רעננה התחילו להציב שלטים ריקים בצמתים מרכזיים, כדי שעליהם ייתלו בבוא העת תעמולת בחירות. אתמול גם קיבלתי בדואר את פתקי הבוחר של המשפחה, וכל זה סימן שאנחנו מתקרבים ממש לישורת האחרונה בקמפיין הבחירות המיותר ביותר וגם הבלתי נמנע.

אני בדרך כלל לא מתייחס לברברת של תעמולת הבחירות, בגלל שהיא כל כך שקרית, צהובה, חלולה ועוד סופרלטיבים שליליים. הפוליטיקאים מעסיקים "קמפיינרים" ו"ספינולוגים" כדי שילכלכו על המתחרים שלהם, אנשי שיווק ופרסום עובדים ימים כלילות כדי להוציא מתחת ידם תוצרים כל כך עלובים, שאם הם היו נעשים במשרד הפרסום עבור לקוחות "רגילים" ונמדדים בכלים שיווקיים נורמליים, הם היו מביאים לפיטורי אותו משרד בידי הלקוח שלו משום שהם לא מביאים תוצאות.

יוצאי דופן הם דווקא הסרטים שרצים ברשת, ששם כולם מגלים יוזמה ומעוף וקריאטיביות, ואפילו נבחרי הציבור המעונבים שלנו מגלים כישורי משחק לא רעים (ע"ע בנט ה"אח", ביבי הזחוח ואפילו זהבה גלאון המענטזת...).

אבל בתור קופירייטר ואדם שעובד עם מילים, אני לא יכול שלא להתייחס לכמה "פנינים" שמעטרים את שלטי החוצות שלנו בזמן האחרון.

נתחיל עם "המחנה הציוני", או "המפלגה הידועה בעבר בשם "העבודה". הכיוון שהם בחרו הוא "זה אנחנו או הוא", כשכולם יודעים מי זה "הוא". המילה "הוא" תמיד מופיעה בשחור או על רקע שחור, כאילו שביבי הוא וולדמורט "ההוא שאת שמו אסור להזכיר". מילא היהירות שרק הצמד בוז'י-לבני מהווים תחליף לנתניהו, אבל המסרים שהם מצמידים לטענה הזאת גם מגוחכים.

בואו נתחיל מהשלט הזה. לפני המסר, העין נתפסת לעימוד. מי האדיוט שאישר את העימוד הזה?! השורה הראשונה מכה בך עם "אפס קשישים". אם כבר פופוליזם, לכו על המתת חסד! השורה השנייה לא פחות גרועה, כי היא נקראת "עניים תוך שנה". זהו, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. עוני נורא תוך שנה, באחריות.

וזה לא רק העימוד הבעייתי. כל קופירייטר מתחיל שומע מהלקוחות שהם לא רוצים לראות מילים שליליות במסרים שלהם. הכל צריך להיות חיובי. לא משנה שאפשר לפעמים להגיע לחיובי תוך הצגת השלילי, בהפוך על הפוך, אבל לקוחות שמרניים לא אוהבים שלילי. תן לי רק מילים חיוביות. ברגע שהצמדת "אפס קשישים" ל"מחנה הציוני", הצמדת למפלגה שלך ניחוח שלילי.

וחוצמזה, לא הגזמנו בכלל עם ההבטחה? אפס קשישים עניים תוך שנה?! פוליטיקאים ידועים בהפרחת הבטחות בחירות, אבל פה מישהו פשוט נסחף לעבר מחוזות הפנטזיה הקומית.

הלאה.

לא בדקתי מספרית, אבל לדעתי ש"ס היא המפלגה עם הייצוג הכי מכובד של ח"כים שעברו ישר מבית הנבחרים לבית הכלא. וזה לא בגלל שתמיד מחפשים ודופקים את הספרדים. זה פשוט מתוך יוהרה ותאוות בצע. זה לא מונע מש"ס ללבוש פעם בכמה שנים (לפני בחירות) את הכובע של "הצדק החברתי" ולצעוק שרק ש"ס תדאג ליוצאי עדות המזרח המסכנים.

תמיד מדברים לפני בחירות על הזיכרון הקצר של הבוחרים. במקרה של ש"ס כנראה מאמינים שכל הבוחרים שלהם הם דגי זהב עם טווח קשב של דקה מקסימום. אחרת אי אפשר להסביר את הקמפיין הצעקני והמעליב שלהם.

מצד שני, למרות שהוא רק פועל להנצחת המסכנוּת, אני חייב להודות שהוא קריאטיבי ויעיל. תולים שלטים ענקיים כאלה ברמת אביב, בהרצליה פיתוח וליד שכונות יוקרה ומחכים לדגים שייפלו ברשת. אפס מאמץ, הרבה מצביעים. רק חבל שכל אותם מצביעי ש"ס לא מרימים את העיניים ומסתכלים מה נבחרי הציבור שלהם באמת עושים עבורם. ברגע שעוברת מערכת הבחירות ונבחרי ש"ס נטועים עמוק בכורסאות העור שלהם, נעלם כובע המחאה וחוזר כובע הלבד היוקרתי וחליפת המעצבים (ובמקרה של דרעי גם הסיגר והחיים הטובים).

אנחנו נמשיך לעקוב...

למה הגשם אשם?!

זכור לי אחד מהמשלים של אזופוס על צב ועקרב (אני חושב), שהעקרב ביקש מהצב להעביר אותו את הנחל ואז באמצע הנחל העקרב הכיש את הצב, ולפני ששניהם צללו אל מותם העקרב אמר "מצטער, זה הטבע שלי..."

ולמה נזכרתי דווקא בזה? או, טוב ששאלת, למרות שלא הצבעת... אתמול בלילה "החורף חזר" (לא ידעתי שהוא הלך לאנשהוא לפני זה, עקרונית מאז שהתחלנו להגיד "משיב הרוח ומוריד הגשם" מבחינתי החורף כאן, עד פסח בערך, למרות שזה לא חורף אירופאי קלאסי, זה מה שיש...), והבוקר הקפצתי את הבנות לבית הספר באוטו כיוון שלא רציתי שיילכו בגשם (בלי מטריות, כמובן, כי הרי להחזיק מטרייה זה ממש לא קול!) והמשכתי לשיעור שחייה ברמת השרון. הייתי צריך להיות בבריכה ב-8:00 ואחרי שהורדתי את הבנות, ה-waze הודיע לי חגיגית שאגיע באיחור של 19 דקות. בהמשך הדרך האיחור תפח ל-23 דקות כי כולם נוסעים עם waze וכולם נוסעים באותן דרכים וכולם נוסעים לאט יותר (בגלל מצב הכבישים) וכולם תקועים באותם פקקים (בגלל הגשם) בכבישים בהם הרמזורים לא עובדים (בגלל הגשם)...

ואני, שמתנייד בדרך כלל עם דו-גלגלי, ישבתי באוטו ותרגלתי נשימות כדי להרגיע את עצמי, תוך כדי שאני מקשיב לדיווחי התנועה שמאשימים את מזג האויר החורפי (איזו הפתעה!) ומנסה להבין שני דברים:
1. איך אנשים מוכנים לשבת בקופסאות הפח שלהם יום אחר יום ולסבול ככה?!
2. למה הגשם אשם?!

בואו נודה על האמת, ישראל היא מדינה נהדרת אבל בכל הקשור לכמויות משקעים ומים, היא לא בדיוק שווייץ. אמנם אנחנו מובילים בעולם בטכנולוגיות התפלה, ואנחנו מומחים גדולים באמצעים לשימור וניצול כל מיליליטר של הנוזל החיוני הזה, אבל גשמים זה לא הצד החזק שלנו. התנ"ך מלא בסיפורים על בצורות מתמשכות באזור, ובגן לימדו אותנו את הסיפור המופלא על חוני המעגל לצד שירים כמו "גשם גשם בוא!"
אז איך הגענו למצב שבכל פעם שנהיה קצת קודר ויורדות כמה טיפות, מזג האוויר הופך להיות אשם ביותר סעיפים מאהוד אולמרט ואריה דרעי גם יחד?

הגשם אשם בפקקים (ולא הנהגים שמתעקשים לנסוע איש איש במכוניתו הוא, במקום למשל לעשות car pool, או חלילה לנסוע בתחבורה הציבורית, שזו צרה משל עצמה), הגשם אשם בכך שהכבישים מוצפים (ולא הרשויות המתאימות שלא דאגו מראש לניקוז יעיל בכביש כי הרי ממתי יורדים אצלנו גשמים?), הגשם אשם שהרמזורים לא פועלים (ראו הערה קודמת לגבי אחריות הרשויות המתאימות...), הגשם אשם בתאונות (אף מילה על הנהגים שלא שומרים מרחק, נוהגים מהר מדי וחותכים נתיבים למרות שהכבישים חלקים, או שהראש שלהם בכלל תקוע בתוך מסך הסמארטפון כי צריך משהו להעביר את הבעסה בפקקים...). בקיצור - בואו נגלגל את האשמה הלאה כי אנחנו בטח לא צריכים לקחת אחריות על מה שאנחנו עושים (או לא עושים).

כשנתיבי איילון הוצפו בפעם הראשונה בחורף קשה לפני 14 שנה, אמרו שזה יוצא דופן ושלקחו בחשבון שפעם ב-25 שנה אולי תהיה הצפה. מאז כמעט כל שנתיים-שלוש איילון מוצף וחוסם את אחד מעורקי התנועה העיקריים של אזור המרכז במשך שעות. וזה לא רק איילון; כמעט בכל חורף יש מקומות ושמות שמוזכרים בחדשות: גשר צאלים שוב נחסם לתנועה, כביש 90 באזור בתי המלון לחוף ים המלח, כביש הערבה פה ושם, כבישים שונים באזור יהודה ושומרון מוצפים וסגורים, חניונים תת-קרקעיים מוצפים, אזור דרום תל אביב המוזנח תמיד מוצף... אם זאת לא כתובת על הקיר המסמן את גובה הזלזול בתשתיות ובאזרחים אז אני לא יודע מה כן.

למה מאשימים את הגשם? הוא לא יכול לשנות את הטבע שלו!

מי מפחד מקצת יהדות?

ושוב אנחנו בסבב לחימה עם החמאס בעזה. הם יורים, אנחנו מפגיזים, אף אחד לא ממש זוכר למה זה התחיל או בגלל מה, העיקר בואו נירה קצת על היהודים.

אפילו הרטוריקה שלהם קבועה. אנחנו נבעיר את המדינה, אנחנו נגיע עד תל אביב, אנחנו נגיע לכל מקום, המכה תהיה כואבת, נהרות של דם ישטפו את הישות הציונית, יאדה, יאדה, יאדה...

כמה מילים נשפכים כאן. המילים שלהם. הפרשנים שלנו. המומחים מטעם עצמם. למילים יש המון כוח אם הן נאמרות בצורה הנכונה, במקום הנכון, בתיזמון מדויק, בסיטואציה המתאימה. דווקא בימים האלה פורחות הבדיחות שעפות ברשת, הקריאטיביות מתפרצת וכולם עסוקים בשיתוף ססטוסים ומסרים מושחזים ומטורפים. לא סתם אנחנו והפלסטינאים מעסיקים קופירייטרים ואנשי רטוריקה כדי להעביר את המסרים לצד השני ולעולם כולו. כל צד רוצה לתפוס את דעת הקהל החמקמקה.

ובתוך הדי ההפגזות המילוליות ההדדיות, הבריקה פתאום איזו פקודת קרב של מח"ט גבעתי. פקודות קרב לא אמורות להיות משעשעות או מבריקות. הן אמורות להעלות את המוראל לחיילים, "להרעיל אותם", להכין אותם לקראת מה שמצפה להם. מהמלחמות הראשונות בהיסטוריה האנושית, דרך כל המלחמות ההוליוודיות ההרואיות, תמיד יש את המפקד שעומד מול החיילים שלו לפני היציאה לקרב ונותן להם את הנאום המפורסם. יש נאומים מפורסמים שנכנסו לדפי ההיסטוריה, נאומים שנאמרו בזמנים אפלים, שהרימו לוחמים מייאוש ושינו את מפת הקרב. יש מפקדים שישבו על סוס, עמדו על מכסה מנוע של ג'יפ או על ארגז ירקות הפוך, או הלהיבו את החיילים דרך הקשר. אבל המטרה של כולם היתה אחת – להחדיר בחיילים רוח לחימה ודבקות במטרה.

מח"ט גבעתי, אל"מ ארז וינטר הוא בחור דתי, וגאה בזה. יכול להיות שבמקומו הייתי מנסח כמה דברים אחרת, אבל בגדול הוא העביר את המסר.

אבל... מה זה פה?! תן לי להריח... רגע אחד, אני מריח פה ניחוח של יהדות וציטוטים מהמקורות הארכאיים האלה של הדוסים! גוועלד!

מיד קמו כל הנאורים הקבועים (שמתי לב שלרובם יש את המילה "חופש" בשם: "ישראל חופשית", "העמותה לחופש דת ושיוויון"... מעניין שעם כל ה"חופש" הזה שהם מטיפים לו, אין להם בעיה למנוע מאנשים דתיים התבטאות חופשית), כל אלה שבימים רגילים עסוקים במצעדי גאווה או בהשמעת הציטוט המעוות "איש באמונתו יחיה", או בקריאה להפוך אותנו למדינה סתמית כמו שאר המדינות כי "איראן זה לא כאן", וקטלו את דבריו של מח"ט גבעתי. היה אפילו איזה פלוציונר חשוב לשעבר בצה"ל שקבע בנחרצות שאל"מ ארז וינטר לא ראוי יותר לפקד על חיילים. לא פחות!

אז נכון, אנחנו לא ב"משימה אלוהית" ואנחנו לא "מליציה דתית". אבל בואו נחשוב רגע: יורים עלינו (גם בגלל) שאנחנו יהודים. ומה לעשות שגם אם רוב חיילים גבעתי הם "חילונים בעל עולם ערכים הומניסטי" (מישהו יכול להסביר לשחר אילן, סמנכ"ל עמותת חדו"ש שגם חיילים דתיים מהצד הימני של המפה הם הומאניים ולא חיות צמאות דם?!) יש במסורת היהודית עושר של מילים שיכולות להרים כל חייל לרמות של אמונה בצדקת הדרך, ולהפוך אותו מצעיר מבוהל לחייל חדור מוטיבציה.

עזבו את העובדה שגנרלים וראשי מדינות גויים משתמשים כל הזמן בטרמינולוגיה דתית ובשם המפורש של אלוהים כדי לעודד ולהלהיב את החיילים שלהם. עזבו את הגויים האלה, מה הם מבינים? תסתכלו כאן בארץ כמה שנים אחורה, על המילים שמפקדים השתמשו בהם, על ציטוטים ישירים מהמקורות, בלי לחשוש מביקורת ובלי קריאות להדיח אותם על שטיפת מוח דתית.

כשמנכ"ל תנועת "ישראל חופשית" אומר על מח"ט גבעתי ש"מדובר בתופעה מסוכנת מאד", אני מתחיל לחשוש לעתיד המדינה יותר מההתקפות של החמאס והחיזבאללה יחד. כי בלי ארז וינטרים למיניהם לא היינו מגיעים לחגוג 66 שנות עצמאות בארץ הזאת. ובלי להסתמך על השורשים והמסורת שלנו, יכולנו כבר מזמן לקפל את הפקלאות ולעוף מכאן.