יום חמישי, 16 במאי 2019

ממתי הודעות אישיות ואינטימיות הפכו להיות נחלת הכלל (או "למה אני שונא קבוצות וואטסאפ")



קבוצות וואטסאפ הן המצאה גאונית. באמת.


זו דרך מצוינת להיות בקשר מיידי עם קבוצה נבחרת של אנשים. אפשר לארגן אירועים קבוצתיים בקלות, לקבל פידבק כמעט מיידי, או סתם לשתף תמונה משפחתית סביב העולם.

אבל כמו הדינמיט, שההמצאה שלו היתה לצרכי כרייה וחציבה באבן והפכה לבסיס של פצצות וחורבן, גם קבוצות וואטסאפ זורעות היום הרס במרחב הוירטואלי.
לא עובר שבוע שבו יש למישהו יום הולדת באחת הקבוצות שחייבים להיות חלק מהן. תמיד יש את הראשון שמזהה בשעה מוקדמת את היום המיוחד בפייסבוק (ברור, הוא התעורר ומיד גישש לחפש את הטלפון, כדי להתעדכן במה שקרה במשך הלילה, כולנו הרי סובלים מ-FOMO) וממהר לברך את בעל או בעלת השמחה. ואז אחד אחרי השני הם מתחילים לצפצף. "יום הולדת שמח!", "מזל טוב אלופפהההההה!" "בריאות, הצלחה והמון שמחההההה!", שלא לדבר על אלה שמתעקשים לחרוז חרוזים כאילו הם מורה בכיתה א'.

וכיוון שכל אחד יכול לראות את הברכה של זה שמיהר לכתוב קודם, לבאים בתור יש זמן לתכנן ברכה הרבה יותר טובה ומושקעת, כזאת שאולי אפילו תזכה בתגובות על השנינות.


כולם ממהרים לכתוב ולברך, וזה נראה יפה, אבל אף אחד לא עצר לשאול (כמו הילדה הקטנה היחידה והתמה עם שתי הצמות) "למה?". למה ברכה אישית למישהו שבאמת איכפת לך ממנו לא מופנית אליו או אליה ישירות? למה צריך להעמיס (ולהמאיס) את הקבוצה בברכות האלה? זו תחרות, כדי להראות מי מברך טוב יותר? מי שם יותר אימוג'ים? כאילו, "ראיתי את הברכה שלך ואני משווה ומעלֶה!"

ומילא ברכות, אבל לפעמים לא עלינו אנשים חולים, והראשון בקבוצה מפנה את תשומת הלב שמישהו בבית החולים או מנותח או עבר תאונה, ואז מתחילה התזמורת "תרגיש טוב!", "החלמה מהירה", "וואו, מה קרה?"... כאילו, אם באמת איכפת לכם, למה אתם לא שולחים הודעה פרטית למי שבאמת סובל, במקום שכל הקבוצה תסבול?!



ואם אני כבר בעניין הברכות המעיקות, מה עם הפוסטים המרגשים לבני הזוג בפייסבוק? למה לעזאזל שמישהו ישתפך ביום הנישואים או ביום ההולדת ויכתוב דברים שצריכים להאמר רק בין בני זוג (ואם אתם ממש חייבים לכתוב את זה בחוץ, אז למה לא על הקיר שלו/שלה?!) כדי שכוווולם יראו כמה הוא אוהב אותה? כמה היא נשמה שלו? כמה שהיא רק חצי בנאדם בלעדיו? אז תגידו את זה אחד לשני! בַפנים. או באוזן.

פעם לרוץ ולספר לחברה היה נחשב זול וולגרי. היום כולם מספקים לצוקרברג את הפרטים הכי אינטימיים בלי למצמץ.

ונמוך יותר מאלה, יש את האנשים שמברכים בפאתוס את הילדים הקטנים שלהם, מעלים פוסט סוחט דמעות ולייקים ביום ההולדת של "הנסיכה" או של "יורש העצר" וכותבים כמה הם אוהבים אותה, כמה הוא שינה להם את החיים. והילדים האלה עוד לא יודעים איך לזחול, שלא לדבר על זה שאין להם חשבון פייסבוק! אז למי אתה כותב את כל זה?! רעבאק, אם היית באמת אוהב את הילד שלך היית מחבק אותו ומשחק איתו במקום להיות צמוד למסך ומקושש לייקים מאנשים שאתה בקושי מכיר...


זהו. הוצאתי. עכשיו אני רגוע.




תגובה 1: